לא קל לי לעמוד כאן היום מולכם ולשאת דברים כאביו של טל מנור, אשר למד במוסד מפואר זה, התמונות שרצות אל מול עיני מאז ימי לימודיו כאן הן אחרות מהעצב אשר יום זה נושא בחובו.
אני זוכר את אותם ימים בהם נאלצתי שלא ברצוני להגיע לבירור משמעתי על טל בני, שהיה קונדסון לא קטן, והצליח בדרכו המיוחדת מאוד לעורר את כעסם של מי ממוריו ומחנכיו, והוא עשה זאת בצורה מעוררת הערצה, ותמיד זכרו לו את העובדה שהיה תלמיד מצטיין, ומרכז תשומת הלב של הכיתה והשכבה שלו.
והנה, אני עומד כאן היום, לקראת השנה ה15 מאז שטל אינו עוד אתנו, חלקכם הייתם בחיתוליכם כאשר טל נהרג, וזוכר את מסיבת סיום הלימודים בכיתה יב כאן בחצר, עם הגלימות הכחולות, והכובע המרובע, והשמחה על סיום , והציפייה להתחלה חדשה שלרוב זה מיד אחרי הלימודים, שירות חובה בצה"ל. וטל כה התרגש לקראת הגיוס, כה נערך והתכונן, והיה בקבוצת הכנה וגיבוש לשירות קרבי, שהיה כרוך במסעות וריצות מטורפות, והיה חוזר הביתה מיוזע בבגדיו הנוטפים, וחיוך מאוזן לאוזן מרוח על פניו כאומר, אני אעשה את הכי טוב שאוכל ואדרש, כמו אחי יריב ששירת כלוחם בגדוד דוכיפת.
טל ביקש להצטרף ליחידת עוקץ, משום אהבתו הגדולה לכלבים, אך כשל בגיבוש, ומשום כך ביקש ללכת לגדוד דוכיפת, כמו אחיו הגדול יריב. ביקש וקיבל, והיה, איך לומר ליצן הפלוגה, שלא הפסיק לגרום לחבריו לצחוק גם ברגעים הקשים של האימונים והמסעות שאותם עברו בטירונות, והיה מאושר, ואז קיבל לידיו את מקלע ה-נגב, והתמקצע בו, והיה מאושר להיות הנגביסט של המחלקה, עד כדי כך היה מאושר ואהב את המקלע שלו , שמפקדו אמר שיכול היה לזהות את המקלע של טל בין עשרה מקלעים...
טל היה אמור לצאת לקורס מכי"ם ביום בו הובא אל קברו, היה אמור לצאת לאחר הקורס, לקורס קצינים, ואני, כקצין במילואים כל כך הייתי גאה כאשר סיפר לי על כך, ואף הפלגתי בדמיוני את טל ואותי משרתים יחד במילואים, כאשר הוא המפקד חרף העובדה שאני בדרגה בכירה ממה שהוא אמור היה להיות, לו היה.
אך חלומותיי התנפצו לרסיסם קטנים, והלב דואב, ותעלת הדמעות כבר מזמן יבשה, ומה שנשאר זה לתמוך ולחבק את אימו שהאסון אינו מרפה ממנה, ולראות את אחייניו שנולדו לאחר לכתו, גדלים על סיפורים ותמונות שלו.
תקצר היריעה והזמן מלספר בהרחבה על טל שלנו שאיננו, בליבנו יישאר חקוק, ואני תקווה שלא יתווספו שמות נוספים אל קיר ההנצחה כאן בבית הספר, ואתם המתגייסים שבדרך, אני מאחל לכם הצלחה, לכו על שירות משמעותי, עשו את המיטב שאתם מסוגלים, כי חונכתם לכך, ודעו כי אין לנו ארץ אחרת, וביום פקודה, רק אנו נעשה את כל מה שצריך על מנת להגן על ארצנו האחת היחידה והמיוחדת , היא ארץ ישראל .
מאחל לכם שלאחר יום זיכרון זה, תצאו לחגוג עם כל בית ישראל את יום עצמאותנו, אך היו זהירים, ושובו בשלום הביתה.
ב בתשרי, תשע"ח 11.09.2018 השעה עתה 01.30 ואני יושב וכותב לך טל מנור, הני הצעיר, שלנצח תישאר צעיר, בן 19 שנים, שלושה חודשים, ויומיים .
כמה מצמרר לחשוב על תאריך כזה, שאמור להיות חופף לתאריך הלועזי, אך רק אחת ל – 17 שנים נפגשים העברי והלועזי, אומרים שלום זה לזה, ואולי מחליפים אי-אלו רשמים על מה שהיה מאז נפגשו לאחרונה. ויש לי הרגשה טל ששמך בוודאי יעלה באותו מפגש, ובוודאי יאמרו התאריכים זה לזה משהו בסגנון " מה אתה אומר על טל מנור ? ראית, עלם חמודות, שהתגייס להגנת מולדתו מפני כל רע ומצא את מותו בצורה כה טראגית ? ממש לא לעניין יענה חברו הלועזי, הייתי שם, הוא עלה שוב לעמדת דוד מול מחנה פליטים גילזון לאחר שירד ממנה רק 4 שעות קודם לכן, וגם ראיתי אותו ברדתו מהשמירה בחצות, ציפיתי שילך לישון כי מצפה לו שמירה נוספת מקץ 4 שעות, אך לא כך עשה, ישב עם חבריו לגדוד דוכיפת שנשארו חג, והתבדחו וצחקו כמו שרק טל מנור יודע וידע להצחיק, עם העיניים הענקיות שלו, ועם הפרצופים והבדיחות שלבטח חלק מהן שמע מאביו, ונקרעו מצחוק, ונדמה לי שרק בסביבות שתיים לפנות בוקר נרדם העלם, ולא הספיק אפילו לצחצח שיניו, וכבר העירו אותו לקראת ארבע לפנות בוקר למשמרת נוספת בעמדת דוד, שם, במקום הארור הזה, חיילי הגדוד , הפלוגה , המחלקה , ובכלל כל מי שעלה לשמירה שם הכניס כדור לקנה, "לייתר ביטחון" ולקיצור הליכים במידה ויופתע על ידי בני עוולה. אך היות ועייף היה הנער, נרדם, וכנראה גם לחץ מבלי משים על הדק נשקו שלרוע המזל לא היה נצור, והכדור שנפלט גדע את פתיל חייו הצעיר.
בעודם משוחחים בניהם, בוודאי יזכירו את העובדה שביום בו קברו אותו, אמור היה טל מנור לצאת לקורס מכי"ם, ומשם לקצונה, אותה קצונה שלא רק הוא נשא עניו אליה, אלא גם אביו, דן מנור נשא, יען כי ציפה לצאת לשירות מילואים עם בנו הצעיר, כאשר טל מנור הוא המפקד, חרף העובדה שאביו עונד דרגות בכירות יותר, אך אביו ביטל זאת בהינף יד, ואמר, הדרגה אינה קובעת, העיקר שהוא יהיה המפקד. ולא כך היה, נקבר העלם, ואתו החלום של אביו.
טל יקירי, בעוד שבוע נעלה אל בית העלמין הצבאי בעיר בה גדלת והתחנכת ונפקוד את קברך, שם אתה טמון מאז ה 19.09.2004 כן, 14 שנים חלפו מאז אותו יום בו חיפשו אותנו נציגיו של קצין העיר לבשר לנו את הבשורה המרה, ואנו שוטטנו לנו בשדות גבעת עדה כרכור לאחר שאכלנו עם חצי מדינה ארוחת בוקר בזיכרון יעקב.
השיחה מיריב שהתקשר מדירתנו, לא הדליקה אצלי נורה אדומה, אלא רק שאלתי אם באו לאכול משהו, וענה בחיוב, וששמע שאנו משוטטים בדרכי עפר עם הפיגו 307 כאילו היה ג'יפ, התבדח ואמר שהג'יפ הטוב ביותר הוא רכב ליסינג...
ומקץ שעה התקשר גם עמית, שנסע מוקדם בבוקר עם חברתו אז לים המלח, ושאל למיקומנו, ואנו כבר היינו אצל יעל ואייל בקיבוץ מענית, שם פגשנו את בני ולילי קרובי משפחתי האהובים, איתם ישבנו לצהריים, ולאחר מכן נסענו הביתה, כאשר מדי פעם, כמו גם בשעות הבוקר, אתי מנסה להתקשר אל הטלפון של טל, שמענה ממנו לא בא, ולעולם לא יבוא...
טל בני היקר, אני נושא עמי את אובדנך ומשתדל מאוד להישאר זקוף עד כמה שאפשר, השנים לא עושות אותי צעיר יותר, והרצון להמשיך ולעשות את כל אותם דברים שעשיתי לעיתים קשים לי, אך אני נאבק בהם, כמו למשל להמשיך ולצאת למילואים כאשר הדסקית שלך תלויה לצד הדסקית שלי, וכאשר אני נשאל לפשר הדבר, אני מספר אודותיך, ומפנה את השואל אל האתר לזכרך אותו בנה אחיך יריב. מאז הלכת מבלי לשוב, נוספו למשפחתנו ארבעה חבר'ה חדשים, נועם מנור, בכורו של יריב, יחגוג בעוד חודשיים את עלייתו לתורה עם הגיעו לגיל בר מצווה. אחותו גאיה צעירה ממנו בכמעט שנתיים , והצעיר שבשבט מנור לבית מיכל ויריב הוא אלון, עלם כחול עיניים וזהוב שיער, מדהים ומלבב ומחבק ומחובק ובכלל כל השלושה קשובים אהובים ואוהבים, ולא אחת אנו מדברים אודותיך.
ואצל אחיך עמית, שנשוי למורן לבית יניב, יש את עומר, חומד של בונבון, נולד ביום השקר, 01.04.2017 תענוג אמיתי לארח אותו לשינה אצלנו בחדר אותו סידרנו לכבודו, עם כל האביזרים הנחוצים לארח נסיך..
זהו בן, עייפתי, ואני סבור שהגיע זמני ללכת להניח ראשי על כר, למען אשנס מותניים לקראת המחר עת יש לי להסיע אנשים עם מוגבלות מהישוב עלי לישוב קדומים אשר באיו"ש, כי אני מתנדב בין השאר ב – יד-שרה, לאנשים עם מוגבלות בתנועה.
בעוד שבוע אמורה להגיע קבוצת תלמידים עם רכזת השכבה שלהם, ורד שמה, ממקיף ח'. אני מקווה שלא יעשו "פאשלה" כמו בשנה שעברה, שהגיעו עת סיימנו והתפזרנו...
שנה טובה בן יקר שלי, שלנו. שמור על אמך ממעל, היא זקוקה לזה יותר ממני, אני כבר אסתדר איך שהוא, אתה יודע, המאצ'ו הישראלי.
שלשום, בעומדי אל מול הכותל הדרומי (קשת רובינסון) אשר בירושלים, עת התבקשתי לברך בשם משפחת אשר מארצות הברית, (הבת של דוד ורבקה גמליאל שנשואה לצח) את חיילי צבא ההגנה לישראל, בטקס בר/בת המצווה לילדיהם ליאם ואיילה, הוספתי טרם ברכתי את העובדה שזהו גם יום הולדתך, ואני מקווה שלא פגמתי בשמחתם עת הוספתי את עובדת היותך/אינך .
איני מפסיק לחשוב על מה היה יכול להיות מסלול חייך לו היית כאן אתנו, לימודים, משפחה, חו"ל ארוך, או אולי סתם ילד פלא שנהנה מהחיים, דבר שאיני מעלה על הדעת שהיית יושב בחיבוק ידיים באפס מעשה .
עוד מעט ימלאו 13 שנים של תוגה ודמע מאז הלכת לבלי שוב, ובאופן מקרי (או שלא) אני אמור לסיים באותו חודש את עבודתי בכללית, ולצאת לגמלאות, וזאת לאחר שאספיק עוד לשרת במילואים במשך כ – שבועיים וחצי, ואתה לא כאן .
כל חלומותיי של לשרת אתך ותחתיך במילואים נגוזו, ואני עושה זאת עם ילדים/חיילים אחרים, ומספר להם מדוע אני עוטה שתי דסקיות, וזוכה מהם לחיבוק אמיץ, ולדאגה כפולה ומכופלת (שומרים על הסבא...) דבר שעושה לי (וגם להם) טוב.
סבתא שלך נפטרה לאחר מספר חודשים של תשישות נפש וגוף, ונטמנה ליד בעלה בבית העלמין בחולון .
אני חולם עליך לא פעם ולא מעט, ולעיתים תוהה אם מי מהאחים שלך מהרהר בך או חושב עליך, או מבקר אותך מדי פעם כפי שאני עושה, איני שואל כי שאלות כאלו לא שואלים , מה גם שאחיך מאוד מאוד עסוקים, ואני מאוד מכבד את מה שהם עושים לבני ביתם.
אני מסיים ומצפה לאות ממך שאתה בסדר שם עם כל אלו עם הכנפיים על הגב, ומראה להם חברות אמיתית מהי, בדרכך המיוחדת שלך, שלא ביישה גם כאן עת היית.
הייה שלום בן אהוב, עוד נשוב וניפגש היכן ומתי שהוא.
יום הזכרון לחללי צה"ל 2017, בטקס במקיף ח ראשון לציון ./ דן מנור (אבא)לקריאה
יום הזכרון לחללי צה"ל 2017, בטקס במקיף ח ראשון לציון ./ דן מנור
טל.
מאז שהלכת, הכול השתנה פה.
טל יקר לנו, איך שהזמן רץ, ולא עומד מלכת, כך גם הכאב שאנו בני משפחת מנור, וגם החברים ושאר בני המשפחה כואבים איתנו את אובדנך.
בראש השנה הקרוב יהיו אלו 13 שנים מאז שהלכת, ומאז, כן מאז, הכול השתנה. נולדו 4 אחיינים שלא זכית להכירם, האחרון שנולד אך לפני חודש הוא עומר, בנם הראשון של מורן ועמית, שאף שבו לגור בראשון לאחר שנים של היעדרות מהעיר, שלושת האחרים הם של יריב, אחיך הבכור, שבעקבותיו הלכת לשרת בגדוד דוכיפת של חטיבת כפיר, ומשם לא שבת, ומאז, הכול השתנה פה. סבתא שלך נפטרה בשיבה טובה, והלכה לעולמה, תוך שאני מקווה שאולי תיפגשו שם, שלא כמו כאן , שכמעט ולא נפגשתם...
אמך ממשיכה לשאת את הכאב על לכתך, אך במקביל עושה כל מאמץ על-מנת להסתיר זאת מעיניהם של הסובבים אותה, ואף החליטה להמשיך לעבוד עוד 3 שנים לאחר גיל פרישה, כפי שאני עשיתי.
ואני, אני פורש סופית ממקום עבודתי, לאחר כמעט 40 שנה, מקום שבו בילית לא מעט את חופשותיך מהלימודים, ושם גם התחברת למחשבים, שכן זה היה המקצוע שלי, ואי אפשר היה לנתק אותך מהמחשב שרכשתי עבורך ועבור אחיך, כול פעם ששבת הביתה מהלימודים כאן במקיף ח.
בעומדי כאן אל מול תלמידי ומחנכיי מקיף ח, ביום הזיכרון לחללי צהל, ולקראת יום העצמאות ה – 69 של מדינתנו, איני יכול שלא להיזכר בטקס סיום חוק לימודיך כאן, עת סיימת י"ב שנות לימוד, ובטקס הסיום עטיתם על ראשיכם בוגרי המחזור את הכובעים המרובעים והגלימות הכחולות, וכל כך היית גאה ושמח, ואנו לא פחות, תוך שאתה משנס מותניים לקראת הבאות, שחלק מזה היה הצטרפותך לקבוצת הכנה לגיוס, משום שרצית לתת את המיטב, את הכי טוב שאתה ידעת ותכננת לתת, אך רצונות לחוד ומציאות לחוד, ביום בו הבאנו אותך למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בעירנו ראשון לציון, באותו יום ארור היית אמור לצאת לקורס מכי"ם , ומשם לקורס קצינים, שאני כ קצין כל כך רציתי לראותך שם, שאני כ קצין במילואים כל כך ציפיתי ליום שבו אעשה מילואים כאשר אתה הוא המפקד, ואני אביך, פקודך ...
אך כמו שאמרתי, תוכניות אפשר לעשות, ולא תמיד אנו יודעים אם אכן נגשים אותן.
תלמידים יקירים, אני מאחל ומייחל לכך שבסיום לימודיכם כאן, במוסד המפואר הזה, מקיף ח , תתגייסו לצה"ל ותתרמו תרומה ממשית ומשמעותית לביטחונה של מדינת ישראל, כפי שרצה ולא הספיק לממש בננו הצעיר, טל מנור.
אני מקווה שנמשיך ונזכור את טובי בנינו שנפלו בעת שירותם, ומאחל לכולם שלאחר יום קשה זה נחגוג את יום העצמאות ה – 69 כהלכה.
יצאת לשירותך הצבאי מלא מוטיבציה, והרגשה שהכל ילך לך ב "סבבה" כפי שנהגת לומר, וכבר סיפרת שאתה מיועד לקורס מכי"ם ומשם השמיים הם גם בעבורך, לא הגבול ... היום לפני 12 שנים , הוכינו בהלם עת הגיעו אלינו נציגיו של קצין העיר לבשר לנו שאת כל שחלמת , אפשר לאפסן בעליית הגג, לא תהיה מ"כ , גם לא תגיע לקורס קצינים, ובטח ובטח חלומי הקטן של לעשות איתך תעסוקה מבצעית כל-שהיא, כאשר אתה הוא המפקד, נגוז גם נגוז. אך אנו עושים תוכניות , ומישהו בא ומשנה לנו אותן, וכך היה גם לגביך. מחר בשעה 18.00 נתאסף סביב קברך, חבריך וחבריי שלי, משפחה ואחרים, זה יהיה כעין מפגש חברים שבאים לזכור, לספר, לצחוק, אך אתה טל קיים אצלנו כל יום כל השנה, ולא רק ביימי זיכרון.
לזכרו של טל מנור יום הזכרון 2016/ אורית ק. (חובשת קרבית.)לקריאה
לזכרו של טל מנור יום הזכרון 2016/ אורית ק.
מספר פעמים התקרבתי למוות, אבל הפעם שבה נגעתי במוות באמת היתה כשהבטתי אל תוך העיניים המתות של טל.
שנינו עטינו את אותם המדים, שנינו חבשנו את אותה הקסדה, שנינו נשאנו נשק ואפוד, דיסקית משופצרת ותחבושת אישית צמודה לחוגר בכיס הקטן של מכנסי הזית. שנינו חלמנו את אותם חלומות על שחרור והגשמה, רק שטל האוהב, הכוסף, החולם, כבר לא היה שם. היו רק זוג עיניים מתות.
כשסיימתי את קורס החובשים נשבעתי להושיט יד עוזרת לכל פצוע, להביא מרפא וצרי לגוף ולנפש, לחרוט על לבי את הדיבר העליון של ההקרבה. לא להשאיר פצוע בשדה, בזאת אני נשבעתי. כשהגעתי אל עמדת השמירה שבה טל שכב מדמם מפצע ירי, כבר לא ניתן היה להביא מרפא וצרי. לא לגוף ולא לנפש.
מספר פעמים התקרבתי למוות, אבל רק פעם אחת נגעתי בו באמת. זוכרת את תקיעת השופר של ראש השנה ברקע החיים הצעירים שאך נגדעו. זוכרת את אסופת המתפללים בטליתות שנעה מתפילת בית הכנסת אל המולת הצבא. זוכרת הכל, כל רעש וכל דממה. מעל הכל זוכרת את העיניים המתות של טל שהביטו דרכי הישר לשמיים. הן פיסת המוות שמלווה אותי כבר כמעט 12 שנה.
דבריי בפני תלמידי חטיבת הביניים בקרית גנים 2016 ./ דן מנור (אבא)לקריאה
דבריי בפני תלמידי חטיבת הביניים בקרית גנים 2016 ./ דן מנור
תלמידים יקירים.
לפני כ 12 שנים סיים טל מנור , בננו הצעיר את לימודיו בבית הספר השש שנתי ע"ש חיים בר-לב , הוא מקיף ח.
טל שלנו , עלם גבוה וחזק , היהחובב מחשבים נלהב, גיימר בחסד, צוללן, אלוף באולינג ומצטיין בפול. טל הצטרף לקבוצת גיבוש לפני הגיוס,מתוך כוונה להעלות את כושרו הגופני לקראת האתגרים שיעמדו לפניו בעת גיוסו. טל לקח את האימון ברצינות ובזמן קצר העלה את כושרו הגופני לרמה גבוהה, ואף הצליח לעורר השתאות בקרב חבריו ובני משפחתו על הסיבולת הגבוהה שלו.
ואכן , עם גיוסו , צורף לגדוד דוכיפת , וכולו חדוות עשייה ותרומה , ואף נבחר להיות המקלען של המחלקה שלו. טל קיבל לידיו את מקלע הנגב , ועשה את תפקידו על הצד הטוב ביותר, עד כדי כך , שמפקדו אמר לי לאחר שנהרג " לו הייתי מעמיד שורה של מקלעים , הייתי מצביע על המקלע של טל ". מכל מחלקתו, טל אותר ונבחר לצאת למסלול מקוצר לקורס קציני חי"ר.
ביום בו קברנו את טל בחלקה הצבאית בבית העלמין בראשון עירנו , אמור היה טל לצאת לקורס מכי"ם , ומשם לקורס קצינים , כאשר סיפר לי על כך , שמחתי , ובעיני רוחי כבר ראיתי איך שנינו משרתים יחדיו במילואים , כאשר אני פקוד שלו , חרף היותי בדרגה בכירה ממנו, כי כך חלמתי. אך לנו חלומות ותקוות , ובמדינה שלנו אנו נפגשים עם המציאות שטופחת לנו על הפנים חדשות לבקרים..
טל שלנו יישאר בן 19 שנים 3 חודשים ויומיים .
תלמידים יקירים ,אנו איבדנו את היקר לנו מכל. כל ילד שהלך לבלי שוב הינו אבידה ענקית, לא רק למשפחתו, כי אם גם לחבריו לספסל הלימודים לסביבתו, ולמדינה אשר חינכה ותרמה לא מעט להצעידו לאן שהגיע, ואיבדה אדם שיכל לתרום רבות. במסגרת שרותי במילואים, אני מגיע לחטיבת כפיר ומרצה לסגל הפיקוד ולחיילים הצעירים מספר על עצמי, על טל, ועל הערכים שעליהם אנו מחנכים את הדור הצעיר בצבא.
אנו , תלמידים יקירים ,המשפחות השכולות,נתנו את היקר ביותר מבלי שהתבקשנו ומבלי שרצינו. זוהי מציאות חיינו בארצנו.
בשנים האחרונות אנו עדים לרצח עם המתרחש על גבולנו הצפוני. מאות אלפי אנשים, נשים וטף נטבחו, ואין מושיע. יום השואה שציינו בשבוע שעבר חייב לשמש לנו כתמרור אזהרה, מה יכול לקרות לעם שלא מסוגל להגן על עצמו. לכן, אני קורא לבוגרי חט"ב גנים: לכשתגיעו לגיל גיוס, אנא, לכו לתרום בצורה המשמעותית ביותר שאתם יכולים. כי עומדים בפנינו אתגרים חדשים ולא פשוטים.
כולי תפילה שלא נדע יותר שכול ועצב. כולי תקווה שהמבשרים יהיו מחוסרי עבודה ולא ייאלצו להודיע לעוד משפחה, שהיא איבדה את היקר לה מכל. אני נושא תפילה שלא יתווספו עוד שמות לקיר הנופלים בכניסה לבית הספר.
מתינו בוחנים את מעשינו כאן למטה ואנו צריכים להמשיך בחיים,ליהנות, לצחוק ולתרום לקהילה. כי במותם, ציוו עלינו את החיים.
דברים שאמרתי בשם המשפחות בערב יום הזכרון 2016 ./ דן מנור (אבא)לקריאה
דברים שאמרתי בשם המשפחות בערב יום הזכרון 2016 ./ דן מנור
משפחות שכולות , מוריי ותלמידיי מקיף ח , קהל נכבד.
לפני כ 12- שנים סיים טל מנור , בננו הצעיר את חוק לימודיו בבית הספר השש שנתי ע"ש חיים בר-לב , הוא מקיף ח.
טל שלנו , עלם גבוה וחזק ,היה חובב מחשבים, גיימר , צולל,ושף חובב. הוא הצטרף לקבוצת גיבוש לפני הגיוס, מתוך כוונה להעלות את כושרו הגופני לקראת האתגרים שיעמדו לפניו בעת גיוסו. טל לקח את האימון ברצינות ואף הצליח לעורר השתאות בקרב חבריו ובני משפחתו על הסיבולת הגבוהה שפיתח במהלך האימונים.
ואכן , עם גיוסו , צורף לגדוד דוכיפת , וכולו חדוות עשייה ותרומה , ואף נבחר להיות המקלען של המחלקה שלו. טל קיבל לידיו את מקלע הנגב ובזמן קצר פיתח מיומנות גבוהה מאוד על הכלי, כפי שציין בפנינו מספר פעמים מפקדו. טל בלט והצטיין בשירותו, ונבחר לצאת למסלול קצונה מקוצר.
ביום בו קברנו את טל בחלקה הצבאית בבית העלמין בראשון עירנו , אמור היה טל לצאת לקורס מכי"ם , ומשם לקורס קצינים. כאשר סיפר לי על כך , שמחתי , ובעיני רוחי כבר ראיתי איך שנינו משרתים יחדיו במילואים , כאשר אני פקוד שלו , חרף היותי בדרגה בכירה ממנו, כי כך חלמתי. אך לנו חלומות ותקוות , ובמדינה שלנו אנו נפגשים עם המציאות, הטופחת לנו על הפנים חדשות לבקרים.
טל שלנו יישאר בן 19 שנים 3 חודשים ויומיים .
משפחות שכולות יקרות , איבדנו את היקר לנו מכל , כל ילד שהלך לבלי שוב הינו אבידה ענקית, לא רק למשפחתו, אלא גם לחבריו וסביבתו, ולעניות דעתי גם למדינה, שהפסידה אדם שיכול היה לתרום רבות לקהילה. לפני כשבוע ציינו את יום השואה. לדידי, יום השואה הוא תמרור אזהרה, מה יכולה סביבה עוינת לעולל לעם חסר הגנה. אנו רואים בשנים האחרונות את מעשי הזוועה שמתרחשים על גבולנו. רצח העם שמתחולל מדי יום על גבולנו הצפוני, ואין מושיע ואין גואל, והעולם המערבי, שנשבע לא עוד, עומד מנגד ולא נוקף אצבע. ובגבולנו הדרומי עדיין נחפרות מנהרות תופת, ודעא"ש סיני, השתלט הלכה למעשה על המרחב שמדרום לנו. לכן אני מאמין שעדיין נכונים לנו אתגרים, שיחייבו אותנו למסירות והקרבה. כי אין לי ארץ אחרת.
מכאן אני קורא לבוגרי י"ב ואלו שיבואו אחריהם, לתרום בצורה המשמעותית ביותר שהם יכולים, ולהתגייס לצבא לשירות משמעותי. ואנו , המשפחות השכולות , נתנו. נתנו את היקר ביותר מבלי שהתבקשנו ומבלי שרצינו. נתנו חיים שלמים , חיים צעירים , ובעצם, למען האמת, גם את עצמנו. כי הכאב כבד מנשוא. ואנו חיים את הכאב הזה בקומנו בבוקר ובלכתנו לישון, יום יום ולא רק ביום הזיכרון. אני נושא תפילה שלא נדע יותר שכול, ושהמבשרים וקציני הנפגעים יישארו נטולי עבודה לעולם. כולי תפילה שלא יתווספו שמות לקיר זה שמאחוריי. אני רוצה לחזק לברך ולחבק כל אחד ואחת מכם , ולומר לכם:
מתינו בוחנים את מעשינו כאן למטה ואנו צריכים להמשיך בחיים, ליהנות מהנכדים ולהנציח את זכרם של הנופלים . כי במותם ציוו לנו את החיים. והציווי הזה מחייב אותנו להמשיך ולחיות, וליהנות ולצחוק ולטייל, אחרת קרבנם היה לשווא.
זכרון עד/ אורנה רוטשילד
טל היקר לא להאמין כמה שנים עברו בלעדיך בלי הצחוק והתלתלים המתנפנפים כל שנה אני מורידה את תלמידי לפינת ההנצחה ומספרת להם עליך, מנסה שיכירו אותך ,מנסה לקרב אותך אליהם, שיבינו עד כמה האובדן גדול. לא מתרגלת... מתגעגעת.
היום יום שישי , ב בתשרי , עשר שנים לאחר אותו יום נורא, שהחל כמה שעות קודם לכן ביציאה לטיול בצפון , וחזרה להלם שמלווה אותי , ואותנו מאז.
אז מה היה לנו ? בן צעיר שמתנדב לשרת בגדוד דוכיפת , אותו גדוד שבו שירת יריב , אחיו הבכור כמה שנים קודם לכן , בן בכור שלא מזמן נשא את חברתו מיכל לאשה , ובן אמצעי עמית , שהחליט לעלות על מטוס , ולהגיע להודו , שם הוא אמור לפגוש חבר ילדות , לקנות אופנוע , ולטייל ביבשת .
ואז , באותו יום מר ונמהר יום שישי ב בתשרי ה – 17.09.2004 , בשעת בוקר מתדפקים אנשי קצין העיר רחובות על דלתנו , אך אנו עזבנו את הדירה כ-שעתיים קודם לכן , ועשינו פעמינו צפונה לזיכרון יעקב , תוך שאנו עושים מאמצים עליים ליצור אתך קשר, טל שלנו, ואתה לא עונה. אנשי קצין העיר עוברים לדירתו של יריב , בשכונה מעבר לכביש , ונוקשים בדלת, תוך כיסוי העינית בכף ידם , מיכל פותחת, ומיד מבינה את מה שיסבירו ליריב דקה לאחר מכן , והם עוברים עם הקצינים של ק. העיר אל דירתנו , ויריב מרים טל. לעמית , (שכבר חזר מהודו מזמן...) שהיה בטיול עם האופנוע שלו בים המלח , ומסכם אתו שיאכלו צהריים יחד בדירת ההורים. ואכן , עמית ומי שהייתה חברתו אז מגיעים לדירת ההורים , וחוטפים את ההלם לפרצוף. ואילו אנו , ההורים שמנסים כל הזמן ליצור אתך טל קשר , מטיילים לנו כאן ושם , ועונים לטלפון של יריב שמתעניין למקומנו , ואחר כך גם לטלפון של עמית שגם הוא שואל לשלומנו , אך אף לא אחד מהם מסגיר את מה שמתחולל בנפשם הצעירה , ואמור להישמר בסוד עד להגעתנו.
ואנו נפרדים מבן דודתי בני גמליאל ורעייתו לילי שאותם פגשנו עת ביקרנו את יעל ביתם בקיבוץ מענית , ויוצאים סוף סוף הביתה , לראשון לציון, מבלי ששוחחנו אתך טל, אף לא מילה אחת ממך בן יקר ואהוב שלנו , שרק רצינו לדעת איך עבר עליך ערב החג , ולוודא שאכן אתה מגיע לכיפור הביתה , ונהיה יחד.
לא יחד , ולא כלום , שבר ענק וגדול נוחת עלינו עם הכנסנו הביתה , ואני , לאחר שמונה וחצי שנים של התנזרות מעישון , בגלל שלא רצית לקבל ממני נשיקת לילה טוב עקב הריח שנבע מפי מהסיגריות , הדבר הראשון שאני עושה לאחר "שהאסימון נפל" זה לקחת סיגריה , אוי , סיגריה נוראה , עם טעם אלוהי שסובב את ראשי, והמעיט ולו במעט את הלם הכאב. ואני מבקש לראותך , ונענה מידית , ואנו נוסעים להדסה עין כרם , ושם אני צופה בך , בני שלי , בתוך שק גופות , עטוף , שלא יאונה לך כל רע לאחר שעברת כהר את הגרוע מכל , ואתה קר , ולא מפיץ את אותו חום אלוהי שכל כך הפצת בהיותך חי.
טל , מאז אותו יום עברו מים רבים בגאון הירדן , ודברים רבים השתנו לבלי הכר. יריב ומיכל הם הורים לשלושה ילדים מדהימים , עמית ורעייתו מורן (לא יפה , לאחר שהם נפרדו) חיים בתל אביב , ועמית תלמיד שנה רביעית ראיית חשבון , ובכלל , יריב ומיכל בונים את בית חלומותיהם בשכונה נחמדה בנס ציונה , ואילו אנו , הוריך , מנסים להיאחז בחיים , להנות מכל רגע עם הנכדים , ומלווים את עמית ומורן , יחד עם יריב ומיכל במסלול החיים , על הקשיים שבהם. ורק אתה , בן צעיר ואהוב חסר בפאזל המשפחתי הזה. וכול כך חסר אתה לי , שאני מגיע לבקרך לעיתים, וכאשר איני שם, אני מדבר אליך ואודותיך. זהו, עשור ללכתך , ואתה כל כך חי כאן, אך לא נמצא כאן פיזית לחבק את חיבוקך האדיר , ולשמוע את געיית צחוקך למרחקים.אוהב המון ומתגעגע . אבא.
הדברים נכתבו לזכרו של טל ע"י חברה לעבודה של האבא, דן-מנור.
שֶמֶש בְּבֵית אֵל- דּׂם
אדם לחיים יולד- כמה אירוניה בביטוי זה.
בכל חֹדֶש וָחׂדֶש בשבעה-עשר בחודש חוזר לו היום, מתיַשֵּב, שותק ובחֲצות אומר להתראות. גם בשנה מעוברת, כשנעלם לו בפברואר יום יחזור השבעה-עשר בחֹדֶש יישב, ישתוק ויכריז להתראות. אֲדר א' ואֲדר ב' לא יפדו את היום, את השבעה-עשר בּחֹדֶש, והחיטה תצמח שוב. כְּחותם לחיים הוא השבעה-עשר בחֹדֶש ומלאך לא ידחיק ושֹרף לא ישכיחַ בכל חֹדֶש וָחֹדֶש בשבעה-עשר בחודש יחזור לו היום. יתיישב, ישתוק. שמש בְּבֵית-אֵל דֹּם והחיטה תמשיך לצמוח .
נזכרתי בך/ חיים לייבה
אחרי כל השנים היום פתאום נזכרתי בך בעבודה שלי יש הרבה זמן לחשוב כאשר מחכים לאוניה או למכולה אז נזכרתי בך פתאום נזכרתי שהלכנו ליריב ועלינו במעלית וקצת פטפטנו זה הזכרון האחרון שלי ממך. חיימקה
הנורא בימי השנה עבורנו : ב בתשרי ./ דן מנור (אבא)לקריאה
הנורא בימי השנה עבורנו : ב בתשרי ./ דן מנור
יום שישי , ב בתשרי , חג שני של ראש השנה . בדיוק מצמרר , למעט התאריך הלועזי , הלכת לבלי שוב. יצאנו בבוקר אמא ואני לכיוון צפון , שהרי חג היה בישראל , ולא ידענו שכאשר נחזור , נחזור אל הידיעה המרה והכואבת מכל : טל , בנכם הצעיר , לוחם בגדוד דוכיפת , נהרג כתוצאה מתאונת נשק מצערת . ההלם היה מוחלט , כבמטה קסם , החלו לזרום אל הבית עשרות בני משפחה , חברים , שכנים קרובים ורחוקים , ואפילו כאלו שממש לא קשורים , הגיעו. ואנו בהלם מוחלט , ואני דורש ומקבל , להגיע להדסה עין-כרם לראותך , לפני שד"ר היס וחבר מרעיו ינסו ללמוד מה בדיוק קרה שם , לך, לבד בעמדת דוד , אשר בבית אל , אל מול מחנה פליטים גילזון. האמת , המראה לא היה מלבב , אך החיוך לא מש משפתיך גם במותך , אבוי לי עם חיוך שכזה , אך תמיד היית חייכן , וסביר להניח שגם באותו שבריר שנייה , חייכת , ולא ידעת שאל המוות אתה מחייך... בן יקר שלי , בני הצעיר , בלכתך לקחת משהו מאיתנו , לקחת את חדוות החיים של אמא שלך , לקחת גם לא מעט ממני , אך אני מתגבר על ידי כך שאני ממשיך בדרכי , צבא , משטרה , נכדינו אחייניך שלא זכית להכיר , הבית שנהיה פתאום גדול ושומם משהו בלעדיך , אך אתה משוטט בו חרש , אני חש בזה. הייה שלום בן אהוב שלנו , שמור עלינו מלמעלה , טפל בבוני כלבתך האהובה , אשר שלחתי אליך לפני למעלה משנתיים , ותן מדי פעם רמז , רמז קטן שרק אני מבין , קולט , ויודע , שאתה בסביבה . אוהב ומתגעגע מאוד. אבא
מש' מנור היקרה-/ יעל לוי
שלום לכם משפחת מנור היקרה! אמנם מעולם לא הכרתי את בינכם היקר והנפלא , אך בשביל הסמוך לביתי קיימת האנדרטה לזכרו.תמיד כשאני עוברת שם ורואה את שמו של טל,אני תוהה וחושבת מי היה הנער הצעיר הזה שלמרבה הכאב הסתיימו חייו בגיל כ"כ צעיר? היום שמו עלה בראשי ופשוט כתבתי בגוגל וכך הגעתי אליו.אליכם.איזו אבדה איבדתם מש' מנור היקרה!איזה עלם חמודות! אין מילים שיכולות לעודד או לנחם, אך אם יורשה לי רק אומר לכם:חיזקו ואימצו!אני בטוחה שטל שלכם רוצה לראות אתכם שמחים וממשיכים את חייכם למענכם ולמען שאר בני המשפחה.לפי מה שקראתי עליו באתר יזכור הוא היה אישיות מדהימה ,חמה ואוהבת.עכשיו כשאעבור ליד האנדרטה שוב,הכל ירגיש אחרת.עכשיו זכיתי להבין {ולא ממש לגמרי...}מי היה טל שלכם...אנו נזכיר את שמו בתהילים לעילוי נשמתו.יהי זכרו ברוך ומנוחתו עדן.
ערב יום הזכרון לחללי צהל , 2013/ דן מנור (אבא)לקריאה
ערב יום הזכרון לחללי צהל , 2013/ דן מנור
טלטלון שלי / שלנו / של כולנו . הנה ימים באים , ימים הולכים , ואתה כה חסר לי , לנו , ובייחוד לאמא שלך , שסוחבת את כאבה על כתפיה הצרות , וכאבה ניכר לעין כל . אני ממשיך בעיסוקיי , צבא , משטרה , והרבה בעבודה , שלא לדבר על טיולי הגיפים בחברתם של חבריי מבית הלוחם , שיחד איתם אנו מגיחים לחו"ל אחת לשנה , בחבורה מצומצמת , וממצים את כל מה שאפשר למצות מטיול גיפים בחו"ל . לפני כ חודש נולד לך אחיין , ולנו נכד חדש , שמו אלון , ולפי איך שיצא מרחם אימו , הוא אכן יהיה חזק וגבוהה כאלון , ( מזכיר לך משהו...) אני נושא עימי את מראך , וחולם עליך לא מעט , מה היית עושה כיום , לו היית ? מהייכן היית חוזר ממסעך לו היית , ומה היית הולך ללמוד , אני משער שהיית הולך ללמוד משהו בתחום ה ביוטכנולוגיה , תקן אותי אם אני טועה... מחר , יום ראשון , ה - 14.04 ערב יום הזכרון לחללי צהל , אהיה יחד עם אימך בבית הלוחם תל-אביב , שם יש מדי שנה טקס מרשים מאוד , ואני אמור לומר את ה קדיש . לצערי לא נפקוד את האנדרטה בנאות שקמה , שם יהיה טקס לזכר הנופלים , אשר מנוהל ומבוצע על-ידי מקיף ח שם למדת . אני מסיים , אך לעולם לא אסיים לכתוב לך , אוהב אותך עד כלות. אבא .
לקריאה
סגור
