ככל שאני חושב , עצוב לי בפנים יותר ויותר.  / דן מנור
ילד שלי, התחלתי שירות מילואים ב 27.02 למשך שבועיים של תרגיל ותרגול. והפעם עשינו זאת במקום שזו פעם ראשונה לי כאן , שיזפון , סוף העולם ימינה. ארץ זרועת מערבולות אבק , ודרדרים שמתעופפים להם ברוח , ועפים משום מקום , לשום מקום. המקום נקרא גם ביסל"ש , וכשמו כן הוא. בית ספר...
ואני רואה ופוגש ומדבר עם חיילים צעירים, ותופסים שיחה על הא ועל דא , ולפתע מישהו שואל אותי מדוע יש לי שתי דיסקיות ? ואז אני מספר אודותיך , ומעט עלי , וחושב שלו היית כאן איתנו היום , ונמחשבה שהיית עושה את הצבא לקריירה ( ולו לזמן מה) היית היום סרן , מ"פ או אלוהים יודע מה , אך אתה אינך, ואני קרוע בגעגועי אליך ילד שלי , ולעיתים בשוכבי במיטה , איני מצליח להרדם מרוב מחשבות ותמונות שרצות לי כמו במצגת, ואתה כה חסר לי.
אמש שוחחתי בטלפון עם נועם ו גאיה , ואני רוצה להגיד לך שזה מדהים איך שאני שומע את קולך בוקע מגרונו של נועם כאשר אתה היית בגיל הזה , ובכלל , אני חושב שיש לכם כמה תכונות משותפות (מלבד זה שנועם לא אוהב שינשקו אותו...) וכאשר שוחחתי איתו , והיו איתי ברכב עוד שתי קצינות ו שתי חיילות , והוא סיפר לי שהוא מיכל וגאיה עושים אוזני המן , חשבתי לעצמי שאם היית אתה בסביבה , מן הסתם היית נקרע מצחוק , והיית אוכל את את נועם וגאיה ביחד עם אוזני המן...
ילד , מה עוד אספר לך שאינך יודע ? שהרי אני חש אותך לידי מדי פעם , ואני יודע שאתה יודע , ושאתה משגיח , כמו מלאך טוב, ואולי גם מדי פעם מסיט את מחשבותי לכיוונים אחרים מאלו שאני מעלה בדעתי באותם רגעי הירהורים...
יפה שלי , שמור על עצמך שם למעלה , ואל תשכח ליצור קשר עם כל מיני "קולגות" שנמצאים בסביבה שלך , ואתה מכיר אותם , והם אותך... ותמשיך להעביר אלי את המסרים שאני קולט מדי פעם, אמנם לעיתים אני מפקשש אותם , אך בגדול, כיף לי שאתה איתי , כמו תמיד...
אוהב ומתגעגע מאוד , אבא.

יום שישי ה - 17.09  / דן מנור
טל שלי , שלנו. היום לפני שש שנים בדיוק ( לפי הלוח הלועזי...) נקשו שליחיו של קצין העיר על דלתות מעוננו, ולא נענו, משום שהיום יום שישי ה - 17.09 לפני שש שנים היה ב בתשרי , חג ראש השנה נחוג אז , וכמו רבים בעם הזה, גם אנו שמנו פעמנו לטיול של חג, חג שהפך בשובנו לשאול תחתיות, חג ארור שלעולם לא אחוג יותר , חג  שכנראה לא ישמח אותי עוד לעולם. בצורה מצמררת משהו היום הוא גם יום שישי , וגם ה - 17.09 , והלב מלא געגועים גם מבלי להגיע אל היום הנורא הזה. דברים רבים מתרחשים בסביבה שלנו, הרחוקה מהקן המשפחתי והקרובה ביותר , ואני בטוח שאתה צופה רואה ויודע, ובטוח שגם מזיל דמעה... אך לא אלמן ישראל טל, אנו כאן      " למטה " מנסים לשוות לכולם שהכל " כרגיל " אף שאין הדבר כך, ולו רק על מנת למנוע לזות שפתיים...  בן יקר שלי , כמו השיר שכתב חברך הטוב לירן , אתה איתי עכשיו , כמו תמיד , ואף יותר מזה, ולא פעם אתה נגלה לי בחלומי , אך אתה מדבר בשפה שאיני מבין, או ששכחת את שפתנו, תן סימן כל שהוא שאדע, למרות שאני בתוכי יודע...
ביום ראשון נגיע כל מוקירי זכרך , וגם אלו שלא יהיו פיזית במקום, סביר להניח שיהיו עימנו , ויזכרו אותך. היה חזק שם , אך אל תצחיק יותר מדי את המלאכים , שלא "יורידו לך כנף"...
אוהב , חושב , ומלא געגועים. אבא.

ערב ראש השנה.  / טניה סמוליארוב

קארין  / קארין ס
שלא תדעו עוד צער 
תיהיו חזקים  ותעשו חיים  בבורגס :)

אזכרה שנתית במלאת שש שנים לאסוננו.  / דן מנור

במלאת שש שנים לאסוננו, נערוך אזכרה לבננו טל , בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, ביום ראשון ה – 19.09.2010 בשעה 16.00 , ונשמח לראותכם במעוננו לאחר מכן ברח. גינוסר 5 קרית-גנים.

פרטים, או שאלות :
 
050-5222492  דן.

ה - 17 לחודש.  / דן מנור
היום , בעוד חודש , לפני שש שנים, הלכת, כמו רעם ביום בהיר השארת אותנו המומים וכואבים, ועם המון שאלות, שפתרון להן ומענה, אין. היום, ה - 17 לחודש , הלכתי למילואים, קצרים אמנם, רק שלושה ימים, אך אתה כמו מאותו יום ארור , איתי , על החזה , בדמותך, ועם ה דיסקית שלך שתלויה בצמוד לדיסקית שלי. ובמקרה, היום, הוטלה עלי משימה לנסוע ל בית-אל, וביקרתי בעמדת דוד , המקום שבו תמו חייך, ופגשתי חייל , ושוחחתי איתו, והוא לא ידע... וסיפרתי לו אודותיך, והוא אמר לי שיעביר סיפורך לשאר חבריו לפלוגה, שאינה שייכת ל דוכיפת, ולאחר מכן עליתי לראות את עץ הזית , שניטע לזכרך, והעץ מלבלב, ואתה אינו, והמילים נעתקות מהגרון, ואין מענה. ואתה כה חסר, חסר חיוך וחסר צחוקך, וחסר חיבוקך, וחסר לי כל כך שאין אתה קצין בצבא כמו שתוכנן בעבורך, ובכלל, חסרת לי מאוד מאז הלכת. ודברים קורים בעולם, בארץ, בעיר בה נולדת וגדלת, ו כן, גם אצלנו בבית...
טל שלי, שמור עלינו ממעל, למען יהיה טוב, ואני מייחל לטוב. אוהב ומתגעגע עד כלות. אבא.

היה חזק דן תמיד איתך אושרי והרוש  / אושרי ליברמן
דן!!!!
שקיבלנו את הבשורה המרה היינו בארצות הברית
אין מילים שיכולות לתאר את העצב והצער שחשנו באותו רגע
אין אני רוצה להרחיב במילים רק שתדע שלנצח חברים


אושרי ליברמן ויורם הרוש

משטרת ראשון לציון

חלק מאיתנו...  / מיכל מנור

טל בימים אלו אתה נוכח יותר מתמיד... כמו שנאמר עי דני בחטיבה, וכמו שנכתב כאן אנחנו חוגגים לך הרבה "ימי הולדת" עצובים.
חשוב לי שתדע שנשארת חלק מהמשפחה ואני רואה בילדים שלנו, נועם וגאיה, הרבה ממך. בגאיה את השובבות ובנועם את הסקרנות והפרצופים המצחיקים למצלמות. נועם לא מפסיק להזכיר אותך בכל הזדמנות. כשהוא מתכנן לצייר ציור משפחה הוא אומר שהוא יצייר את אמא, את אבא, את סבא וסבתא, את עמית ואת טל בשמיים. כשהוא רוצה לטוס במטוס לאפריקה לראות ארמדילים, הוא שואל אם נוכל לראות אותך בדרך בין העננים. בשנה שעברה בין הזכרון כשהיה רק בן 3.5 שאל אם יוכל להביא משקפת ולראותך. כשהוא מונה את חברי המשפחה הוא לא שוכח לעולם למנות אותך.
נורא קשה להסביר את זה לילד קטן, אבל הנוכחות שלך עוד יותר מועצמת באמצעותו. חבל שהם לא זכו לשחק איתך כמו שכתבת לנו בחתונה בברכה "בקרוב אהיה דוד טל". בכל מקרה, אתה בלבנו תמיד, בכל מקום ולצערי בכל שיר עצוב שמתנגן ברדיו. אוהבת, מיכל

יום הולדת בלי זר ובלי מתנה  / טובי ערב יום הזיכרון תש"ע

בַּיָמים של אָז

חֲגַגְתֶּם לטל יום הולֶדֶת, פעם אחת בשנה,

ב – חמישה-עשר ביוני.

יום הולדת עם זר על הראש, הילולה משפחתית

וּמַתָּנָה.

 

בַּיָמים של היום

יש לטל הרבה יְמֵי הולדת:

יום הולדת ביום הולדתו,

יום הולדת ביום השנה לְמוֹתו,

יום הולדת ביום הזיכרון של מדינת ישראל

ויום הולדת בכל חודש בחודשו בַּאַתָּר לְזִכְרוֹ.

המוני ימי הולדת יש לטל.

 

ימי ההולדת של טל שונים וייחודיים מאוד:

ללא זר ופרחים, ללא הילולה משפחתית

וּבלי מתנה.

ימי ההולדת רווים במחשבה, געגוע, עצב ודִמְעָה.

 

בכל אחד מימי ההולדת אני מתחברת אליכם

הוגה אני בַּךְ אתי, הוגה אני בְּךָ דן,

הוגה במורשת שהשאיר טל.

בכל אחד מימי ההולדת מְחַיָּיה אני את טל מֵחָדָש.

 

ולפעמים מתחשק לי לומר לכם, ראו:

אנו מזדקנים, הילדים מתבגרים,

אורְחות הַחַיּים משתָּנות, חוֹבוֹת, מחלות, שאיפות חדשות.

הביטו והתבוננו:

טל שלכם נשאר יפה, צעיר, מחייך, בלי מועקות

בלי חובות ומשכנתאות, בלי התמודדויות מַלְאוֹת

טל שלכם נשאר בשיא פריחתו,

מחייך, מאושר ואפילו מעשן נרגילה מדופלם.

 

 

אִתְכֶם ועם טל אמשיך לחגוג את ימי ההולדת

לא עם זֵר, לֹא בְּהילולה וגם לא אביא מַתָּנָה.

 

אחגוג בהבטה בתמונותיו,

בְּהַדְלָקַת נֵר בַּאַתָּר, בִּכְתִיבַת מילה

אֶחְגוג בְּמַחְשָבות עֲלֵיכם

ועל טל שֶהָיֹׂה הָיָה.

 

לא הכרתי אותך , אולם...  / תחיה גוטמן

יבשה הדיו.....  / כנענית ריבלין
טל...
כל פעם שאבא שלח לי את הלינק להיכנס להיפרד מימך
מחקתי אותו
 לא אותך
לא רציתי להיכנס לכאן
לא רציתי שזה יהיה סופי..מוחלט..
שאתה לא איתנו
וכעת העזתי
וליבי שתת..
ראיתי את החיוך הטהור מביט בי מבעד לתמונה
והכל ניראה כאילו היה זה רק אתמול...
כן זה החיוך שחששתי כל כך לפגוש בו
שחחשתי כל כך להיפרד ממנו סופית
אני יודעת שאין הרבה כאלה כמוך
תיפארת..
צר לי ילד מתוק...
כנענית

דברים שנאמרו בערב זכרון ומורשת לחללי גדוד דוכיפת בבית-אל ב - 17.02.2010  / דן מנור

ונזכור את כולם , את יפי הבלורית והטוהר..

 

היום  ג' באדר, תש"ע.

היום הַשִבְעָה עָשָר בָּחודש מתכנסים אנו  המשפחות השכולות של גדוד דוכיפת, לְזִכְרָם.

היום הוא השבעה עשר בחודש , וּבַשִבְעָה עשר בָּחודש כּוּסָה בְּנִי טל בִּשְֹמיכה, לבוש בְּמַדֵי הזית, וְכוֹבע על כּותַפְתּוֹ.

מי מֵאיתנו אינו זוכר את ההודעה.

מי מֵאיתנו אינו זוכר את המודעה:   א י נ נ ו

לא נפטר, לא מת, רק – איננו.

בכל חֹדֶש וָחׂדֶש חוזר לו היום, מתייַשֵּב, שותק וּבַחֲצות אומר להתראות.
כְּחוֹתָם לְחַיִים הוא היום הזה
וּמַלְאָךְ לא יַדחיק,  וְשֹרף לא ישְכִּיחַ
בְּכֹל   חֹדֶש וָחֹדֶש
יחֲזור לו היום.

והחיטה תמשיך לצמוח .

ערב טוב הורים שכולים

נכבדיי,   מפקד הגדוד, קצינים, ולוחמים יקרים,

 

לכולנו היה ילד, ילד שקם בבוקר עם חיוך, בָּנה מגדלים מקוביות, ושֹרך בְּעצמו שרוכי נַעֲליו, ילד שֶנָשָא ילקוט על שִכמו, ורץ עם חבריו לשחק בְּכַדור ואולי גם עישן נרגילה בחוף הים עם חבריו. והילד הזה גם צחק וגם כעס, גם רקד וגם אהב וּבְבוֹא היום עזב את ביתנו כדי לתרום את חלקו עבור המדינה. והילד הזה לא שב.

 

מי מאיתנו אינו דן בשאלות – למה? מדוע?  ואיך?  ומי מאיתנו אינו מביט שוב וָשוב על קבר בנו, וקורא שוב וְשוב את שמו החרוט על אבן.

ומי מאיתנו אינו רוצה לצעוק ולזעזע מוסְדות עולם, כי כל מה שהיה מְקוּדָש בְּטרם ההודעה - נַעֲשָה לפתע "בוגדני" ובלתי נתפס, שהרי רק טָעַמְנו טָעַמוֹ של ילד מתבגר וּכְבַר נותר חלל - ללא תשובות וּלְלֹא נְחָמות.

הפגישה עם המוות זעזעה את כולנו. למרות שהִכַּרְנו את המוות, חשבנו כי בָּנו לא יִיגַע, כי חֶפְצֵי חיים היו בָּנֵינו. ותוכניות היו לְכוּלָנוּ ... המוות לא נִכלל בָּם. ואז פגשנו  גם בגעגוע.  הגעגועים לראותו, והגעגועים לגעת בו, לשמוע חַתָּך דיבורוֹ אינם מרפִּים. הגעגועים מתהלכים וזורמים בְּדמנו ואינם נָסִים מִמַחְשָבותינו,  והילד הזה, הילד הזה שלנו, שהלך לצבא והיה מאושר לַחֲבוֹר לִגְדוד דוכיפת – היכן הוא היום? היכן? בתוך הגעגועים הכואבים המתעצמים עם הזמן ואין הזמן מְשַכּכם.

 

אנחנו, שנֶאֱחַזְנוּ בְּקַרְנוֹתָיו של הַמִזבח, וּבָחַרנו בָּחַיים. בָּחַרנו לָלֶכת לְאוֹרוֹ של הילד הזה שלנו. בחרנו לְהַחְיוֹת את הערכים שֶבְּגֶחַמוֹתֵינו ניסינו להקנות לו, מְחַיִים את צחוקו, את חיבוקו, את שתיקותיו ואהבותיו. וממשיכים את הרוח שבחייו.

על בחירה זו אמר הַתַּנָא, רבי ישמעאל: זוהי אוֹמָנוּת. ואם כך אנחנו ההורים השכולים אומנים דְּגוּלים.

 

אני דן מנור, ובני משפחתי נמנים בין ההורים השכולים של לוחמי גדוד דוכיפת, והם משמשים לנו קנה יציב לעת צורך, מחבֵּק ותומך, ודוכיפת היא ציפור – ציפור הנפש שלנו..

 

בשמי ובשם ההורים השכולים הנני מודה לִמְפַקְדֵי וּלְקְצִינֵי גדוד דוכיפת בעבר ובהווה ולחטיבת כפיר שנתנו את הדעת לבנות מרכז לחיילי כפיר. לַעֲרִיכַת טְקָסִים, לְהשבָּעות וּלְהַקְנָיַית מורשת קרב, ובין השאר אתר הנצחה- וְעץ ניטע  ע"ש כל חלל.

ותודה מיוחדת סא"ל_רז _  ולדנה _  ולכל מי שטרח להפיק ערב זה.

 

ואסיים בתפילה, שנישאר חבורה מלוכדת, תומכת אך מצומצמת, ולא יתווספו אלינו משפחות שכולות חדשות. וְ נֹ א מַ ר   אָ מֶ ן.

זולגות הדמעות.  / שלמה כהן

דן אחי

בדמעות בעניים קראתי את המאמרים על טל החמוד שאננו איתנו אך בזכרוננו הוא קיים תמיד.

אותך אני מקיר מגיל 14 ואת טל אני מקיר מאז שנולד,אחזתי אותו בידיי,ראיתי אותו גדל כמו הילדים שלי.

הוא תמיד יהיה בזכרוננו, אבל כמו שאתה אמרתה החיים צריכים להמשך ונזכור אותו תמיד.

יהי זכרו ברוך לעד תמיד  אמן.

                                                       אוהב אותכם שלמה

חזרנו , שוב, בלעדיך...  / דו מנור

אתמול חזרנו, חזרנו ביום בו לפני חמש שנים, נפלו השמיים, חזרנו בערך בשעה בה שבנו, אימא ואני מטיול באזור זיכרון יעקב, לשם נסענו משום שלא הסכמת שנבוא אליך, יען כי רכבנו אינו ממוגן, והדרך מסוכנת ( דבר שבדיעבד אינו נכון, מפני שמאז נסעתי בדרך הזו ברכב שלי, עשרות פעמים) אז נסענו צפונה, ובשעה 11 לערך יריב שכבר ידע שאינך , צלצל לשאול היכן אנו ואם אנו מבלים...

עמית צלצל כ-שעתיים מאוחר יותר , לאחר שירד עם האופנוע שלו, ועם חברתו אז ל ים-המלח, והתפלאתי על כך ששב כל כך מוקדם, ותשובתו, כמה שנשמעה טיפשית, הייתה, מיצינו... רק אנו לא ידענו, הם כבר היו עמוק בתוך האובדן. וככה שבנו לנו אתמול לפני חמש שנים מיום מהנה של חג ראש השנה היישר לתוך מערבולת אשר הורידה אותנו תהומות, וטלטלה אותנו (ואת כל המשפחה הקרובה והרחוקה) טלטלה עצומה. שעדיין חוזרת ומכה חזור והכה, כל-אימת שחושבים, אם, איך, אילו, וכו.

ומאז, השתנו דברים רבים בהוויה שלנו, אימא אמרה בזמנו שהייתה רוצה לחגוג את ראש השנה (ואפילו את פסח) הרחק מכאן (מהבית) ושפשוט ישרתו אותה, מבלי שהיא תצטרך לבשל לערוך להכין לשטוף ולנקות אחרי כל הבלגאן הזה, אז באת (הלכת) אתה, "ואפשרת" לנו לממש את הדבר הזה, ואכן, היינו בשנה הראשונה בלעדיך בבולגריה, ואחריה ב עקבה ואחריה ב צפון איטליה , ואתמול שבנו מ מרמריס, בלעדיך, אבל צמוד צמוד איתך, ובגללך...

בהיותנו אתמול בדרך לשדה התעופה של בודרום, חלפו לנגד עיני ובאוזני כל אותן שיחות שהיו לי איתך ערב קודם לכן, על כך שהיום היית אמור לצאת לקורס מ"כים, ומשם לאחר זמן מה לקורס קצינים, ואני התגאיתי בכך שיהיה עוד בעל דרגות קצונה במשפחה, אך התבדיתי, ונשאר לי רק החלום וגם שיברו. כנראה שנגזר עלי להמשיך להיות חולם, ואולי זה גם המרפא שלי אליך בן אהוב ויקר, אני חולם אותך הרבה פעמים, אני משוחח איתך על כל מיני דברים, אני גם מעז להתייעץ איתך לפעמים, כי אני יודע שאין לך תשובה לכל דבר, אך אתה מוקף אנשים חכמים ויודעי דבר, שיכולים לתת תשובה.

בוודאי ראית את כל האנשים שבאו מקרוב ומרחוק להיות איתך, גם אם הקדמנו את יום השנה שלך ביומיים, הם , אוהביך באו, וגם אלו שלא באו, ידענו, והרגשנו שהם איתנו , איתך.

זהו בן, שנה חדשה, אתגרים חדשים תקוות חדשות, ושאלות שלעולם לא נקבל עליהן תשובה חד-משמעית.

אוהב עד כלות. אבא.

דברים שאמרתי לזכרו של טל ביום השנה ה-5 לנופלו.  / דן מנור

 

 

בראש השנה לפני 5 שנים כיסה חייל מגדוד דוכיפת את גופתו של טל בשמיכה. ומלמל : שנה טובה.  טל לא השיב.

 

"ובחרתם בחיים" נאמר. אתי ואני בחרנו בחיים. בחרנו לראות את האור המגיח משני בנינו יריב (מיכל) וועמית, בחרנו לשמוח וליהנות משני נכדינו נועם וגאיה.

בחרנו בחיים, ולא סתם חיים, בחרנו באותם חיים שהם מורשתו של טל עבורנו.

אנו שומרים בקפידה על חיוכו הרחב בבית, במשפחה ובין חברים. אנו ממשיכים את דרך נתינתו לזולת ומשתדלים ללכת אחר נכונותו וכמוהו ולהושיט יד לכל נדרש.

 

לא קלה היא הדרך. הגעגועים לחיבוקו, לקולו הם מנת חלקינו היומית. משכימים עימם קום, ונרדמים עימם. לעיתים גם תחושות של מחשכים, הרבה ימים של דמע ושעות של עצב, ובחגים , כבר חמש שנים יושב לו טל שלנו והוא בן 19 שנים בלבד. עדיין במדי חייל, עדיין מחייך בחיוכו הרחב, עדיין זורק הלצה ועדיין מרים כוס יין - וצועק : לחיים !

 

החיים שלפני והחיים שאחרי - אינם דומים זה לזה. "אני נושא עימי את צער השתיקה" נושא עימי לכל מקום ובכל עת משא ריק, חשוך, כואב, קורע לב... אבל  כפי שכתב חברו בשיר : "אתה איתי טל, עכשיו כמו תמיד... וכל מה שעובר אצלי בפנים, זה כמה שאתה מדהים".

החיים שלפני אינם דומים לחיים שאחרי. רישיון הנהיגה של טל לא חודש, יום הולדתו הפך מיום שמחה ליום עצב, במקום תעודת שחרור מצה"ל יש בידינו תעודת פטירה.. האפשר שלא לסחוב לכל מקום ובכל עת את המשא העמוק הכואב?

 

בחרנו בחיים, ומתוך החשכה והחוסר אונים ושובל העצב המתמשך פסענו אתי ואני בכוחות משותפים. תמכנו זה בזו, הבנו זה את זו, כאבנו זה עם זו לעיתים במילים ולעיתים במבט.. ועם לא מעט שתיקות, וידענו שרק יחד נוכל להמשיך את אורו של טל בביתנו: אור החיוך הרחב, החום המלבב והחיבוק הענקי כשהיה מחבק.

 

ושנינו, אתי ואני לקחנו על עצמינו להמשיך וללכת ולמלא את משאלותיו. שאחת מהן היא לברך אתכם, ולברך  בשמו כמובן:  בשנה טובה.  ואמרו אמן.

יום הזכרון לחללי צ.ה.ל. בחטיבת הבניים "גנים"  / דן מנור

יום הזיכרון, תשס"ט

 

שעון הזמן עצר מִלֶכֶת מיום נפילתו של בני טל, חייל דוכיפת.

מחוגי השעון נעצרו לנו : להורים השכולים, לאחים, לאלמנות ולילדים שהתייתמו.

חשבנו וקיווינו שכשהשעון ייעצר – יהא זה הקרב האחרון, תהיה זו המלחמה האחרונה/

חשבנו וקיווינו שזה הרגע בו יבוא השלום.

 

-  חלפו כ 5 שנים מאז טל בני הוא אבן     ומצבה      וזיכרונות    

-  חלפו יותר מ 3 שנים וגלעד שליט עדיין בידי החמאס, וטרם נדע יום שחרורו.

-  חלפו יותר מ 3 שנים ממלחמת לבנון השנייה וצחצוח החרבות אינה מפנה מקומו לשלום

-  עברו כמה חודשים ממבצע "עופרת יצוקה" והטילים נוחתים כהלמות פטישים בעוטף עזה.

-  ועברו רק 7 ימים שהרכנו ראש ל"שואת העם היהודי" שמונעת הייתה על ידי אידיאולוגיה גזענית בממדים שטרם הכיר העולם האנושי. וכמה אירוני וציני הוא, שדווקא ביום זה מצא האו"ם לנכון להציב לאחמדיניג'אד במה לקריאה : למחוק את מדינת ישראל על יושביה מעל אדמת העולם. וישנן אומות שתמכו בו.

 

תלמידי חטיבת הביניים גנים.

בתחושות של מאוויים ותקווה תפתחו מחר את יום העצמאות ה 61 למדינתנו.

תפילתי ששעון הזמן לא ייעצר עבורכם, רוצו, התבגרו והיו לנערים וחיילים. אהבו את זאת הארץ, אהבו את מולדתכם.

אל תאפשרו לשנאה ולרוע להשתלט על נפשותיכם.

שרתו בנאמנות את ארצנו הקטנטונת, ואל תאבדו תקווה לימים טובים יותר.

 

ובל נשכח, כי אין לנו ארץ ארחת ואנו ואתם חווים חוב מוסרי לכל אלו ששילמו בגופם ובנפשם על הזכות לחיות בארץ אבותינו.

 

                                                                        חזקו ואמצו

יום רגיל היום... ושונה הוא היום  / היי טל

יום רגיל היום... ושונה הוא היום

 

השמש בְּפָאתֵי מזרח חובקת

"יד הגורל" מתעתעת ומושטת.

חיוכך, גופך ועיניךָ הגדולות

אינם מאפשרים שלא לשוב לזיכרונות.

ילדים קופצים ממשחק למשחק

חבריך בגרו, אך עברךָ לא נמחק.

העולם משתנה, טכנולוגיות מתרוצצות

ורק קברך מזכיר לנו נואשות.

אך מעט ידעתי עליךָ

ולאחר מותך נתבהרו לי קורותיך.

הייתכן שביום אחד

ישתזרו שמחת-יצירה ואובדן?

קטונתי מדעת מה לומר לבני משפחתך

אבל זורם אתה בעורקיי מאז יום מותךָ.

 

הכנסת ספר תורה לזכר נופלי גדוד דוכיפת.  / דן מנור

ביום שלישי ה-03.03.09 נסעתי ל בית-אל לטקס הכנסת ספר תורה אשר תרמו  שלושה עולים חדשים מצרפת. שלושה אנשים אשר לא מכבר עלו ארצה מתוך תחושת מיאוס בגולה, ומתוך אידיאל של לבוא ולהיות במקום שבו הם שווים בין שווים, בלי שמות גנאי כמו : יהודי מלוכלך, וכו. הטקס אשר אורגן ע"י מפקדת גדוד דוכיפת, היה מאוד מרגש, ההורים השכולים הוזמנו לכתוב אות אחרונה בספר, וכולם עשו זאת ביראת כבוד, ובחרדה לא מעטה, ואני, שביני לבין הדת אין ולא כלום, נפעמתי כאשר הוזמנתי לטקס כתיבת האות, ואתה, טל, היית שם איתי על השולחן שעליו היה מונח הספר, והרגשתי איך אתה אוחז בידי ומלווה את כתיבת האות, מבלי שידי תרעד, ולו מעט. חשתי את מגע ידך ואיך אתה ברוך, אך ביציבות אוחז בידי.

היום, ה 17 לחודש, וכמו בכל יום שאתה איתי, ה 17 לכל חודש הוא מאוד משמעותי לי, ובלתי נתפס כמעט שבעוד שישה חודשים מהיום, ימלאו 5 שנים ליום הארור ההוא שבו סיימת את חייך כאן איתנו.

אני בטוח שאתה רואה ושומע את הקולות, של גאיה, ושל נועם שכל פעם שהוא אצלנו הוא מביט בתמונתך הנשקפת ממול חדרו, וכאילו קורץ אליך, לך תבין ילדים…

אוהב ומתגעגע עד בלי די.  אבא.

טל מנור  / אורן רביב
טל מנור שירת איתי באותה פלוגה אבל לא באותה מחלקה אני הייתי 1 והוא 2 ,את הפעם הריאשונה שבאמת התחלתי להכיר את טל לעומק זה היה בקורס בין שבוע ימים שעשינו בבאח אדם קורס של הכשרת נגביסטים  אני כבר לא זוכר הרבה מאותו שבוע כי כבר עברו כמה שנים טובות אבל אני בהחלט זוכר את הפעם ההיא שביקשתי מטל שיעזור לי ויסביר לי משהו בקשר לנגב והוא כמו חבר אמיתי עזר לי להבין את מה שהייתי צריך בקשר למקלע בסבלנות ואכפתיות אמיתית  מאותו יום הוא רכש את אמוני והבנתי שמדובר באחלה בן אדם שתמיד יעזור לך בכל מצב בסוף אותו שבוע הוא גם נבחר לאחד ממצטייני הקורס ובהחלט בצדק בתור נגביסט היה לי הכבוד לחלוק איתו את הקורס ואני יכול להעיד פה שהוא היה באמת ברמה אחת מעל כולם בכל הנוגע למקצעיות וחיילות אישית עוד רגעים שזכורים לי מטל הם הפעם ההיא שכל הפלוגה קיבלה חמשוש לאחר שבוע לשב קשה וזכור לי שטל התנדב להישאר שבת בפקעות כשכולנו הלכנו הביתה מאושרים היה לי עצוב בשבילו באותו רגע זכור לי שיחה שקיימתי איתו במהלך אימון בבאליש שבה שנינו היינו שבוזים ועייפים ואני לא אשכח לעולם את המשמרת האחרונה של טל זו היתה משמרת לילה שגם אני עליתי לשמור ביחד עם עוד כמה חיילים כל אחד לעמדה שונה אני זוכר שבמהלך התדריך שעשה הקצין הסתכלתי על טל וראיתי בן אדם נורא עצוב אף פעם לא ראיתי אותו לפני ככה ,אני חושב שניסיתי לדבר איתו אבל הוא היה דיי מכונס בעצמו ,בבוקר שסיימנו לשמור הקצין תורן כינס את כל הפלוגה ובישר לנו על הנורא מכל שטל נמצא ירוי בעמדה , היינו בהלם לא האמנו שמישהו ימות לנו ככה בפלוגה  לפי דעתי אסור היה לתת לנו לעלות לשמירות בלילה לבד  במיוחד בעמדה סטטית כמו שטל עלה אליה ואת זה הבינו לצערי רק אחרי המקרה של טל.את טל אני יזכור בעיקר כחבר לנגב ,בחור חסון שתמיד מקשיב לך נותן יד כשצריך ומתנדב לכל דבר ,אין לי ספק שטל היה יכול להגיע רחוק אלמלא האירוע המצער שקרה לו כי הוא היה חייל מצטיין ומקצועי לפעמים במהלך שגרת החיים האזרחיים אני נזכר בו וחושב מה היה קורה אילו הוא היה היום איתנו   יהי זכרו ברוך        מאת  אורן ריבקין[רביב] לוחם מפלוגת נובמבר 2003  דוכיפת

זולגות הדמעות מעצמן  / א
כי אפשר לעצור אותן כשקוראים פה את כל מה שכותבים עליך הקרובים לך טל.
ההיכרות שלי איתך היא רק דרך סיפוריו ופתחון ליבו של אחיך עמית, וממה שאני קורא פה עליך.
וממה שאני קורא פה כל כך כואב לי. כואב לי עליך וכואב לי על כאב דומה שלי.
כואב על חיים שנגדמו בטרם עת.
כואב על חיים שלא הגיע זמנם לסור מן העולם הזה.
כואב על אובדן שלא היה צריך להיות
כואב על כל כך הרבה דברים שנשארים בבטן ועושים רע..רע לנשמה
כואב כי כל כך כואב להתגעגע, כי להתגעגע זה להבין שאתה לא פה. ובשבילי גם מישהי לא פה. וכשאני קורא עליך, זה רק מזכיר לי אותה יותר ויותר.
אחיך כתב עליך: "..לא ככה רציתי שתסיים את החיים שלך, חיים שהרבה פעמים התקנאתי בך. כולנו נולדנו שווים אבל לך היה את המשהו המיוחד הזה שהבדיל אותך מהשאר.."- וזה פשוט שבר אותי לגמרי.
טל מנור, חבל לי שלא זכיתי להכיר אדם מיוחד שכמוך, אני מקוה שאתה שם באיזור השמור למיוחדים והמאושרים בלבד.. יחד עם אחותי..
ותמסור לה שאני אוהב אותה מאוד..ותצחקו ביחד תמיד :-)