רוני הדליק/ה נר לזכרו ב-17/08/2021: "החיים לעיתים ככ לא הוגנים".
דן מנור הדליק/ה נר לזכרו ב-17/08/2021: "בן יקר לו היית כאן, אין לי ספק שהכל היה אחרת, פיספסנו בגדול. הכל מתפרק, חבל אך אין ברירה, החיים חזקים מאיתנו.
אוהב וחושב.".
טל הילד של כולנו!/ זהבה אלדן
כל ילד שנופל שובר את ליבי לרסיסים, שהרי הם הילדים של כולנו. לכולם אותם חלומות, אהבות, שגעונות..והם דומים זה לזה ושונים זה מזה והם שלנו! טל אתה יושב בין מלאכי שמים ולכן הרקיע הפך למקום טוב יותר וכעת אתה המלאך של כולנו...יהי זכרך ברוך ונצור בליבנו לעד!
ארבע שנים/ לירן
טל, היום מלאו ארבע שנים לפי הלוח העברי ואני מתקשה שלא לחשוב עליך. אני זוכר את היום הנורא ההוא - כאילו מנסה לשכוח אבל לא באמת רוצה- היום ההוא, השחור בחיי עדיין צרוב עמוק עמוק במוחי, כנראה שהוא לא ימחק כבר לעולם. אני זוכר את השמועה, את הספקולציות, החששות ואת הנורא מכל שהתאמת, איך הכל הפך ברגע אחד שחור והפך במרוצת הזמן לחור שחור בלב. זו שנה שנייה ברציפות שאני מחמיץ את האזכרה השנתית, אני לא יודע אם זה מכוון או כבדרך המקרה, אבל רק אלוהים ומי שקרוב אליי באמת יודע עד כמה קשה לי להיות במעמדים האלו. את יום הזיכרון אני שונא- אני הרי לא באמת צריך אותו בשביל לזכור אותך וה 17.09 הוא יום שאני פשוט מעדיף לא להיות פה בו. זה קשה. גם השנה העדפתי לבוא בגפי, וכך, באתי לבקר אותך ביום ראשון האחרון, רגע לפני השנה החדשה וביקשתי את הבקשות הרגילות קצת מוזר לי אבל הרגשתי תחושה של פורקן. זו פעם ראשונה מזה כמעט 4 שנים שהגעתי אליך לבד והיה לנו מעט זמן איכות ביחד (גם כן זמן איכות) בצורה ביזארית משהו זה עשה לי טוב, אתה הרי יודע, הצלחתי להתפרק.
טל, אחי, אני חושב עליך כל כך הרבה, לפעמים זה פשוט לא נתפס או לחילופין אני עדיין מסרב להאמין ומניח שאתה בטיול ארוך וכנראה שאין סופי. כאן כולם בסדר- מי יותר מי פחות. מושון חזר מהטיול, היתר עובדים- לומדים, רק עובדים או רק לומדים. היום מלאו 4 שנים ללכתך ואתה עדיין איתנו, נשבעתי שבכל שנה (בלי נדר כמובן) ניפגש בערב לכתך ונרים כוסית-רק שבמקום לחיים נברך לזכרך. טל- הזיכרון שלך לא מש מליבי. שיהיה חג "שמח"
ליום השנה ה-רביעי לנופלך./ מיכל מנור
טל שלנו. מי היה מאמין שעברו כבר 4 שנים מאז דפיקת הדלת הנוראית ? כשחושבים על זה הרבה השתנה מאז, גאיה ונועם נולדו, הלוואי שהיית זוכה להכיר אותם, היית דוד גאה. הכרתי אותך שנים רבות כילד, כנער וכגבר צעיר. הצחוק והסקרנות האינסופית שלך ליוו אותך בכל רגע. לפני שנועם נולד "שלחת" אותי לקרוא ברכה שכתבת לחתונה שלנו , שם כתבת "בקרוב אהיה דוד טל ". אנחנו לא מרבים לדבר עילך כי זה קשה מידי, אבל תמיד מזכירים ונועם כבר חיפש אותך בשמיים עם המשקפת שלו... גם בחגים הקרובים תחסר לנו בפינת השולחן עם השאלות על המשטרה ומושגים צבאיים וצחוקים שרק אתה יודע לעשות. דמותך , אישיותך ואהבתך מלווים אותנו לנצח. תשמור עלינו. מיכל.
דברים שמזמן רציתי לכתוב לך, אבל כאשר כתבתי, נמחק לי הכל, אז הנה , אני כותב.../ דן מנור (אבא)לקריאה
דברים שמזמן רציתי לכתוב לך, אבל כאשר כתבתי, נמחק לי הכל, אז הנה , אני כותב.../ דן מנור
אני כותב לך לאחר זמן רב שלא כתבתי, והסיבות , מסיבות שונות ומשונות, זה לא שאיני חושב עליך כל יום, ולפעמים כל היום, אלא מפני שכאשר כבר ישבתי לכתוב לך, והדבר היה לפני כ-חצי שנה, נמחק לי כל שכתבתי, והתסכול היה כה רב, ששקעתי במצב של אין אונות לכתיבה. טוב, ומה קרה שבבוקר יום א אני יושב לכתוב ? ההסבר, פשוט, אנו לפני יום השנה ה-4 ללכתך, והגעגועים אליך רק גוברים מיום ליום, שלא לומר משנה לשנה, והכאב רק גובר.
לפני כ-חצי שנה ישבתי לכתוב לך, היה זה לאחר שובי מאילת, שם ביליתי נופשון עם חברי לתחנת משטרת ראשון, וגם נופשון עם אמך, וזה היה צמוד, שבוע אחרי שבוע, ואז ישבתי לכתוב לך, וסיפרתי איך נסעתי לריף הדולפינים לצלילה , ואתה יודע, שם הרי ביצענו בזמנו את אחת הצלילות איתך, ומי הייתה מדריכת הצלילה שלי ? עלמת חמד בשם טל...
האמת, החסרתי פעימה כאשר הציגה את עצמה, וחששתי כבר לרדת למים, שכן, אם זכורה לך הצלילה הראשונה שלנו ביחד, לאחר שהוצאת כוכב שני, וירדנו במיוחד לאילת , על מנת שאתה תוכל לרדת למעמקים ביחד איתי, ואני הייתי לחוץ כמו אני לא יודע מה, ואתה הרגעת אותי, ויחד צללנו לעומק של 30 מטר, ולי, מרוב התרגשות נגמר האוויר בחצי הדרך, וצחקת עלי בזה שאמרת שאני נושם כמו פיל... כאשר למעשה כל חבריך קראו לך פיל...
סיפרתי ל טל מדריכת הצלילה מה השם שלה עושה לי, היא הרגיעה אותי, והבטיחה שהצלילה איתה תהייה פחות לחוצה מהצלילה איתך, משום שמיד הבינה את המשמעות של להיות לשמאלי, ומדי פעם לתת נגיעה קלה ביד על-מנת לוודא שהכול בסדר איתי.
כן, והיו דברים נוספים , שאני בטוח שאתה צופה בם מלמעלה, ואולי אפילו צוחק על הסיטואציות, אתה הרי יודע שנולדה לך אחיינית ושמה גאיה, והיום היא בת 3 חודשים, מדהימה, ממש מדהימה, ואתה צריך לראות את נועם איך שהוא ניגש אליה, ונושק לה, ומלטף אותה, ממש מעשה אלוהים, ואני מופתע מעצם כתיבתי את המילים הללו, שכן אתה יודה עד כמה איני מאמין...
והשנה, שבוע לאחר שנהיה אצלך בבית האבן, ניסע כולנו יחד "לחגוג" את ראש-השנה, כמו שעשינו זאת בשנתיים האחרונות, אלא שהפעם אנו נוסעים לצפון איטליה, ואפילו אמא שלך כבר אמרה לי לפני שבועיים שהיא כבר סופרת את הימים ומצפה ליום בו נהיה על הטיסה, ונהיה כולנו שם ביחד.
ירדן מאורי חזר מטיול ארוך ומפרך מדרום אמריקה, וכאשר שלח לי את ה מייל הראשון עם התמונות משם, כתבתי לו שגם אתה היית אמור להיות שם, איתם ביחד, ואני בטוח שהיית חוזר חדור מוטיבציה לשנס מותניים ולהתחיל לבנות את עתידך כאן בארץ, לימודים עבודה, כמו יריב ועמית, אבל אתה , לא...
הייתי לא מזמן בשירות מילואים של כ חודש בדרום הר חברון, ופגשתי את מג"ד דוכיפת וחבר קציניו, שעברו מגזרת בנימין לגזרת יהודה, ואני רוצה להגיד לך, שאלו חברה מדהימים עם כל המשמעות שניתנת להבנה מהסיטואציות בהן נפגשנו, שזה כולל חיבוק ענק ואמיתי, והידיעה שאם רק אבקש משהו, אקבל ללא ניד עפעף של מי שממנו אבקש, והכול לכבודך.
ואללה, לא מאמין שהצלחתי לכתוב לך את שאני נושא איתי כבר זמן רב כל-כך, ועדיין לא יבש הדיו, ואני עוד אכתוב לך.
בנתיים, שמור עלינו שם מלמעלה, ושלח מדי פעם איזה איתות על נוכחותך באזור, שכן אני מרגיש אותך מדי פעם, אתה יכול גם לומר איזו מילה, אני מאזין לך...
לטל/ צפי אמסלם
לטל (6:00 בבוקר) התעוררתי עם געגועים אליך, עם רצון עז לחבק ואני מחבקת חזק... ותוך כדי אני מרגישה מחובקת תחושה שתמיד יש לי בקרבתך - הגובה, האופי העוטף אותך למרות שאני חברה של ההורים אף פעם לא פסחתה על ברכה, קצת שיחה וצומת לב. אז תודה רבה שנכנסתה לחיי ותודה להורים ולאחים על הערוץ הזה שמאפשר לשלוח לך מכתב. להתראות ילד עד למכתב הבא. צפי.
יום הולדתך/ בנח פינגרות (0547988668 / 0506693079)לקריאה
יום הולדתך/ בנח פינגרות
היום קרה לי משהו משונה ורציתי לשתך אותך . כבר שבועיים אני יודע שלאביך אין ספר מחזור שלנו ועוד ביום הזכרון כשישבנו אצלך בבית הבטחתי לדן שאביא לו את שלי ונמצא דרך לשכפלו . הגורל רצה שדווקה היום למרות שהספר אצלי ברכב כשבוע . היום התקשרתי לדן ואמרתי לו שאני בקרת גנים ואני רוצה לבוא לתת לו את הספר . בשיחה קצרה אבא שלך אומר לי שהוא בדיוק קופץ לרגע הביתה וממשיך לבית האלמין כי היום הוא יום הולדתך . כמובן שאבא שלך נישאר יותר מרגע בבית כי ישבנו לקפה ועברנו על הספר והכל .( הגב הכלבה שלך שיגע אותנו וגנבה מהעוגת שוקולד חחחח) . נסענו ביחד למרכז ראשון ולצערי לא באתי לבקר אותך היום אך אבא שלך בתך מסר לך ד"ש ממני . הרגע נכנסתי הביתה ודן מתקשר אלי ואומר לי שהוא דיבר עם דורון ויש לו שני ספרים נוספים אז בסוף לא צריך את הספר שלי וכנרא שהגורל רק רצה שניפגש היום . אתה עדיין חסר וזה לא יפסק . שמור עלינו איפה שאתה בבקשה . אוהבים אותך תמיד...... בני
דברים שנאמרו בטקס יום הזכרון 2008 בחטיבת הביניים "גנים " בית ספרו של טל./ דן מנור (אבא)לקריאה
דברים שנאמרו בטקס יום הזכרון 2008 בחטיבת הביניים "גנים " בית ספרו של טל./ דן מנור
כבוד ההורים השכולים, צוות הנהלת חטיבת גנים, מורים ותלמידים חביבים.
היה לי בן.
היה לי תינוק עם עיניים גדולות, והיה ילד שובב
היה לי נער מתבגר שחייך וצחק והיה לי חייל בגדוד דוכיפת
בזכותו של הילד השובב והנער שחייך וצחק התוודעתי לחטיבת הביניים שלכם – חטיבת גנים.
אז, נשקתי לטל בני כשנכנס בשערי החטיבה, הצטרפתי לטיולים והייתי שותף עמו ביופיים של החיים.
היום אני שוב בחטיבת גנים, אך בפי רק משפט אחד ויחיד :
היה לי בן – היה.
טל בני כמו כל הילדים סיים את לימודיו, ובגאווה לבש את מדי הצבא, והצטרף לגדוד לוחמי דוכיפת.
טל בני, לא סיים לתרום 3 שנות חובה, המוות השיגו. ודמו הירווה את האדמה.
האדמה הזאת, הארץ הזאת, המדינה הזאת שאתם ילדים, חיים , צוחקים , לומדיםוחיים בה – לא על מגש של כסף ניתנה לנו, אלא בדם רב ובדמעות מלוחות..
וטרם ידענו שלום
צופה אני מהצד עליכם ילדים, בבית הספר, ברחוב, בחוצות העיר ובגם במועדוני הריקודים – ורואה איך מתקוטטים אתם, שולפים סכינים,כעסכם מלווה בהרמת ידיים ובמי חזק יותר,,, ולא פעם תגרה מסתיימת בנכות או אפילו במוות. מושג "האלימות" הפך להיות שגור בקרב בני הנוער, אלימות הפכה להיות חלק משגרת החיים.. ואני תוהה ושואל מיהו הגיבור? האם החזק מביניכם ? או המרים יד על חברו? או אולי המוציא כלי משחית ומנפנף בו ? –
אתם ילדים נקראים לעצור את האלימות המתפשטת,, ויש בכוחכם, אני מאמין בכם... ויש דרכים רבות לעצור אותה,,, לא בתיאוריה, ולא בהרצאות המורים המחנכים ולא דרך נזיפות ההורים – אלא במעשים. אך בטרם תיגשו לעבודת קודש זו – היו אתם הגיבורים , ושמרו עצמכם מכל מעשי אלימות : מילולית או פיזית – היינו אך היא. הרי תחילת מעשה באלימות מילולית ומיד לאחריה באה הבעיטה והמכה והסכינאות הנפוצה...
שימרו עצמכם כבר מלכתחילה, ולא תהיו מעורבים בתגרות כלשהם , שימרו כוחותיכם אלו ליום בו תתגייסו לצה"ל , ליום בו תזדקקו להם כדי לתת מעצמכם למדינה הזאת, לארץ הזאת לאדמה הזאת.
אינני יודע מי מכם מפנים את דבריי, ומי מכם לא ייתן בכלל את הדעת – אך בטוחני שכל אחד מכם מסכים עימי. ובקשתי : צאו למגר את האלימות השוררת בקרב בני הנוער, ושימרו על חייכם מפניה. כי רוצה אני לראות אתכם בבוא העת תורמים בגחמנות לצבא ההגנה של אדמתכם, ארצכם ומדינתכם – ישראל.
טל.... כל כך הרבה זמן עבר...זה לא יאומן! ביום זה כל כך חשוב ולהיזכר ואני רוצה לספר את הסיפור שלי...את הזיכרון שלי ממך... אני לא ישכח את זה,זה היה ערב פסח...אני הייתי בגדוד לביא ואתה בדוכיפת...הכרנו מהבית דרך חבר משותף (ניצן), בערב שלפני החג ביקשו 3 מתנדבים מהמחלקה שלי כדי לשמור על הפלוגה בזמן שכל הפלוגה יוצאת לרגילה ראשונה בשירות....ואני עם דמעות בעיניים ויתרתי על הרגילה והתנדבתי....אז חשבתי שזו החלטה גרועה...היום אני בספק. בערבשלפני החג ישבתי בפלוגה ובכיתי כמו תינוק....עליתי לשמירה והתחלתי לחשוב...ופתאום אתה הופעתה...הייתי בהלם! לא ידעתי שגם הוא סוגר. כרגיל הייתה מחוייך והתלהבתה שאני שומר עם הנגב...ואני מבואס! מהר מאוד התחלתה להצחיק אותי ולראות את הכוס המלאה שבעניין....ומשם הכל הלך ונהיה יותר מצחיק...ישבתה איתי בכל השמירות וכנ"ל אני איתך..העברנו את הבאסה בסבבה כמו שאומרים... ואז ישבנו לאכול ארוחת חג... נתנו לנו איזה דג סלומון מכובס כזה...ואז הייתה הפתעת הערב...המ"פ של טל הבטיח למוצא של האפיקומן רגילה "על חשבון הבית"...כל החיילים היו בהלם ואז התחילה המולה ענקית בחדר האוכל...רק אני וטל יושבים רגועים וזה לא מעניין אותנו בכלל...היינו עסוקים בלהצחיק אחד את השני. לא הבנו מה כל ההמולה ואז טל אמר" תראה את הטמבלים האלה...הם לא יחליפו בשמירה עד שימצאו את האפיקומן" ובאמת ככה היה...השומרים נתפרו בעמדות והמטרה קידשה את האמצעים. עבר המון זמן ואנחנו כבר הרבה אחרי...עוד שניה מתחילים את החיים האמיתיים ובוחרים בדרכים השונות שלנו.... אני בטוח בכך שאותך אני לא ישכח....אין נרגילה שאתה לא עולה לי בזיכרון.... אוהב ומתגעגע....רון.
לאחרונה אתה בראשי, במחשבותי אני חושבת על מה שהיה ומה שיכול היה להיות זמן רב חלף המון דברים קרו אבל אני לא שוכחת אותך אם את רואה, אם אתה שומע, אז וודאי אתה יודע שחבל שאתה לא כאן אני מנסה לדמיין אותך איך שהיית לרגע אני שוב איתך רגע קפוא בזמן , הרחק במקום שאבד געגוע מתמשך של חלום בהקיץ אם רק הרגע היה אמיתי היה ממשי
אני חושבת, כל הזמן חושבת ואין דבר יותר עצוב מהזיכרון
אני דן מנור, הייתי ואהיה כל חיי אביו של בני טל מנור עליו השלום.
עימדי ועימכם נמצאים כאן הורים שהיו ויהיו לכל חייהם הורים לבנים עליהם השלום.
עם הצטרפותם של ילדינו לגדוד דוכיפת ,עברו את הטירונות והאימון המתקדם והלכו בנתיב הצה"לי כמוכם, צעדו במשימות הצהליות והיו בדרכם, כמו כולם, עם ציפיות אלו או אחרות עד ליום השחרור. אך משהו השתבש בדרך, ומקומם נפקד משורות החוגגים את יום השחרור מצה"ל.
הם לא עמדו בטקס השחרור, ואנחנו לא השתחררנו..
אנו ובני משפחותינו ממשיכים להיות מחוברים ל"דוכיפת משפחה לוחמת". דאגתכם הרבה לשלומנו, הטלפון שלא פוסק מלצלצל ועל הקו קציני הגדוד, הזמנותיכם לאירועי הגדוד והחטיבה השונים, מפיחים בנו רוח חיה ותומכת ונוטעים בנו את התקווה שכשם שילדינו הם בנינו לכל חיינו, כךאנו ההורים השכולים חלק אינטגראלי וממשי ב"משפחת דוכיפת" ובחטיבת "כפיר".
רצינו להיות שותפים פעילים ביום הספורט, להיות חיילים כמו הילדים שלנו, כמו כולכם כאן. אבל אתם רואים את עיני החבושה, ואבוי לקבוצה שתעמיד סומא שכמוני היום בשער, ההפסד היה מובטח לה, או אבוי לכם אם אחת מנשות ההורים הייתה מתחרה בריצה וקפיצה – ספק אם ליעד הייתה מגיעה.
יחד עם זאת אני שמח להיות שותף בתרגיל הצבאי שימשך כשבוע ימים, וממנו מגיע אני אליכם, להימצא במחיצתכם ולהצדיע לכם.
ההורים השכולים של בני דוכיפת מצדיעים ומוקירים אתכם, חיילי נובמבר 04, שאוטוטו תהיו אזרחי מדינת ישראל, ויהיה זה לכבוד למדינה חשופת המלחמות. עמדתם במשימות לא קלות במהלך שירותכם, התמודדתם עם קשיים יומיומיים בשטח, ברגעי לוחמה, ואין לי ספק שגם במחשבותיכם.
דברים שנאמרו באזכרה השנתית שהייתה ב- 17.09.2007 ע"י האבא./ דן מנור (אבא)לקריאה
דברים שנאמרו באזכרה השנתית שהייתה ב- 17.09.2007 ע"י האבא./ דן מנור
תמיד תמיד כשאני נמצא כאן, ליד טל שלי, טל שלנו מתחשק לי לספר לו, מתחשק לי לשתף אותו, איכשהו לפתוח לו פתח, שיציץ מבעד לרגבי האדמה, מבעד לבטון ולמצבה ושיראה כמה אהוב היה בחייו וכמה אהוב נשאר במותו.
אבל היום, היום בו נבלע טל לעולם אחר, דווקא היום אני רוצה לומר דברים, לכם בני משפחה אהובה, לכם חברים מדהימים, לכם חבריו של טל הנאמנים ולכם משפחת עמותת כפיר ובעיקר לנושאים בעול של גדוד דוכיפת.
אדם מטבעו נולד, כפי הנראה, להרהר. להרהר בחי ולהרהר במת.
החיים מתלבשים בעצמם בכסות כלשהי, החיים יוצרים בעצמם אירועים מזדמנים,
ואת המתים – אותם- אנו מלבישים במיטב הבגדים, תופרים להם אירועים, יוצרים עבורם כל העת התחדשות. את המתים לוקחים אנו עימנו לכל מקום בארץ ומחוצה לה, מצרפים אותם אלינו בכל שעת פנאי ובכל רגע עמוס. המתים – איתנו הם. טל איתנו בכל רגע מחיינו, בהיותנו ערים , ובחלומותינו.
איבר נגדע במשפחתי, נגדע סתם כך באמצע חייו, באמצע חיינו, ומאז אני מלביש אותו גם במדי שרד וגם בבגדי חג ולפעמים אפילו בבגד ים. תמיד אני מוסיף לטל את חיוכו ותמיד תמיד לוקח אותו איתי בכל עת ולכל מקום.
תחליף אין לאיבר שנגדע, ותחליף לא יהיה – זאת כבר הבנתי. גם תאום לתחליף לא יימצא – אין כלום, רק אבק ואפר מצבה ומחשבות.
והחיים ממשיכים, וכבר חלפו שלוש שנים לריקנות שהתהוותה, ואתם חברים יקרים מהווים לא אחת משענת כל כך מוצקה וחזקה להיאחז בה. בואכם היום להיות עוד רגע עם טל קורמת בי גידים ומחזקת בי שרירים – ויש לכם חלק נכבד בהיותינו "חזקים" במרכאות...
רוצה אני פשוט להודות לכם על היותכם פה היום, על היותכם חברים כה יקרים לנו במהלך השנה , על שאתם איכפתיים כל כך ותמיד קיימת בקשה ונתינה, תמיד שואלים, בלי סוף מתעניינים ובין לבין בעיקר מבינים אותנו.
עמותת כפיר וגדוד דוכיפת שלא חוסכים טלפונים וביקורים ודואגים בחום ובאהבה לבני המשפחה.
ושוב תודה על היותכם פה עימנו היום ובכל השנה, איתי ועם בני משפחתי ועם טל שלנו שהוא בין השאר גם אבן ומצבה.
נכחתי היום באחת מתחנות החיים. שמעתי מזמור מתהילים, והקשבתי ל"יתגַּדָּל ויתקדש..." תחנת אבן מקושטת בפרחים, זֵרים ססגוניים.. והשם החרוט לא חדל מלפעום: טל מנור ז"ל.
ברור לי שתחנה זו מפרידה בין הימים שלפני לימים שאחרי. לא ידעתי הרבה בימים שלפני אבל כאבתי וכואבת את הימים שאחרי. ואיך לא אקרא לדין עולם ומלואו? הן רק בן 19 שנים בלבד עזב לעולמו.
הנחתי אבן קטנה על אבן גדולה וידעתי אז, שנכחתי באחת מתחנות החיים העצובה.
זכיתי להכיר משפחה כה חמה, לבבית ונעימה ופיספסתי בגדול לפגוש את הגדם שנגדע.
דברים שנאמרו בטקס לזכר הנופלים, בחט"ב גנים./ דן מנור (אבא)לקריאה
דברים שנאמרו בטקס לזכר הנופלים, בחט"ב גנים./ דן מנור
מעולם לא לימדו אותי... לא לימדו אותי להיות אב שכול לא לימדו אותי לחיות עם הקול שנדם לא לימדו אותי לחיות עם ה "אין" לא למדו אותי לחיות עם זכרון של בן. ולכן אני חי וחושב עם ה "יש" אני חי ועבורי טל קיים וישנו כל העת אני חי את חיוכו, את גובהו, את גופו, ושיניו הצחורות אני חי עם קולו ולא רק עם התמונות.
אכן ילדים, טל בני שלי, ישב כמוכם והשתתף ממש כמוכם בטקס יום הזכרון. טל ילדי שלי, למד כמוכם בחטיבתכם חטיבת גנים, כמוכם לבש מידי יום את התלבושת האחידה, כמוכם נבחן במבחנים וקיבל גם תעודה. טל שלי למד פה בחטיבה על המורשת שקיבלנו מאבותינו, מוריכם הרביצו בו תורה ודעת על ההיסטוריה היהודית, על הקושי להיות יהודי בין גויים, על הפוגרומים, על הטבח והשואה. טל למד על הקשיים שבהקמת מדינת ישראל, ואני כ-אב הוספתי לו סיפורים ממלחמות ישראל. טל שלי עמד כמוכם בצפירה ו-כאב את הנופלים. היו גאים במדינתכם, היו גאים בצבא ההגנה לישראל.
גם טל כמו כל לכל תלמיד בחטיבה היו תוכניות למחר, והיו ציפיות מהעתיד... טל לא זכה למלא אחר ציפיותיו ולהגשים תוכניות. טל, ילדי - איננו עוד.
ואתם ילדים חביבים, שימרו על עצמכם, הישמרו בדרכים, הישמרו מפני תככים ותיגרות, ובבוא העת כשתתגייסו לצבא שימרו גם על אדמת המדינה. לכו עם תוכניותיכם , מלאו את ציפיותיכם וברכתי תלווה אותכם באשר תהיו.
ולהנהלת החטיבה וצוות המורים, נרגש אני בכל פעם כשמזכירים אתם את טל . ועל אחת כמה וכמה מתרגש אני להיות במחיצתכם, כי את הייתם המורים של בני, ואתם מחנכי דור העתיד.
הנה, וביום שישי האחרון, היית אמור להיות בן 22 שנים, אולם נשארת בן 19 שנים 3 חודשים ויומיים.../ דן מנור (אבא)לקריאה
הנה, וביום שישי האחרון, היית אמור להיות בן 22 שנים, אולם נשארת בן 19 שנים 3 חודשים ויומיים.../ דן מנור
טל יקירי, אני מקווה שאתה נכנס לכאן לפעמים, ומתעדכן במה שקורה, ובמה שקורא... האמת, מזמן לא כתבתי לך, וצר לי על כך, אתה יודע איך זה, העבודה, ההכנות לחתונה של עמית, אחיך, ועוד כהנה וכהנה, אבל אפילו לרגע קט לא נעלמת מפני וממחשבותי, ממש כצל היית לצידי, ואני מאוד מקווה שכך הדבר, למרות שעלולים להיות מצבים מביכים בסיטואציה הזו... אז כמו שאתה בוודאי יודע, עמית התחתן, ו-יפה והוא נראו בחתונתם ממש כמו האלים של יוון הקדומה, עמיתי גבוה וחתיך , ממש קסם של בחור, ו-יפה, כזאת ענוגה ושברירית, והם רקדו בטירוף, כאילו אין מחר, וצביקה תפס את מקומך מחתונתו של יריב, ו "תידלק" את כולם על רחבת הריקודים, ואללה, לו היית כאן איתנו באירוע הזה, אני בטוח שהיית רץ עם הצלם לסבב איחולים מוקלט לחתן והכלה, אלא שהפעם מן הסתם, היית כבר יודע מה לעשות עם אלה ו-ולדימיר... אה, והיו אצלנו גם אדוארד ומרי, אותו זוג מאוסטריה, שבזכותך הכרנו אותם, והם באו לחתונה, ובנוסף עלינו לביתך בבית העלמין הצבאי בראשון, והם הזילו דמעות, כי מאוד אהבו אותך, כאז כן עתה.ואתה כה חסר, חסר לנו החיבוק הענק שרק אתה מכולם ידעת להעניק, ומכל הלב, וחסר לנו הצחוק המתגלגל, ומעשי הליצנות שלך על כל מיני סיטואציות כאלו ואחרות, והיית חסר לי גם בחודש נובמבר, עת קיבלתי את דרגות ה סא"ל, הו, כמה חסרת לי שם, שהרי כאשר קיבלתי את ה-קצין מצטיין, אמר לך אריק שאני אמור לקבל את ה-סא"ל, ואתה היית אמור להיות שם, ולא היית. וחבל, היית מתגאה בקשישא שלך. וכן, יש לנו את נועם, איזה ילד מדהים הוא, אני בטוח שיכולתם להיות אחלה חברים, אתה והוא, והקולות שהוא מנסה להוציא, אלו חצאי מילים, והוא עושה זאת נורא מצחיק, ומאוד אוהב לראות את יובל המבולבל, והמילה שהכי מצחיקה אצלו זה "יאללה"... מתוק שלי, הייתי ביום שישי בבית העלמין בראשון, היה זה יום הולדתך ה-22 , הייתי במשמרת במשטרה, עם חבר טוב שהכיר אותך היטב, הוא המתין לי בניידת, ואני רק קפצתי להגיד לך מזל - טוב ליומולדת שלך, ובכיתי בדרכי לניידת, כי אני מאוד מתגעגע, וזאת למרות שאני לא מדבר עליך כמעט, אני בתוכי קרוע לגמרי, ולפעמים מייחל ליום שבו ניפגש... אבל לא, יש עוד הרבה לפני, ולפנינו, אני מקווה שלא ירחק היום, ויפה ומיכל יביאו אור הביתה בצורת ילד / ה , ולנועם יהיה במה להתבונן בעניו הסקרניות והחוקרות, ואנו נשתעשע על המדשאה שלפני הבית וגם ב-בריכה הקטנה שקנינו לו. יש לי עוד המון לכתוב לך, ולספר לך, ואני בטוח שחלק נכבד מהדברים מובא לידיעתך על-ידי אמא שכמעט כל-יום "עולה לשידור" איתך, בדרכה לעבודה, או בחזרה ממנה. אבל אתה יודע, ככל שאכתוב יותר אדמע יותר, ואני מעדיף לסיים כאן את שכתבתי לך, ומבטיח לשוב לכאן, כאשר יתנני כוחי, כי תמיד אני מדבר אליך מתוכי, ולא תמיד יוצא לי לכתוב לך את מחשבותי, שהרי ידועות הן לך. אוהב, אבא.
טל היקר, בעוד כמה שעות תשמע הצפירה לזכרך ולזכר עשרות אלפי הנופלים האחרים וגם היום, קצת יותר משנתיים וחצי אחרי שנעלמת לי, קצת קשה לי לעכל את המחשבה שיום הזיכרון הפך מיום בו שומעים סיפורי גבורה ומזילים דמעה ליום אבל רשמי עבורי. את השנים הקודמות העברתי בעיקר במלחמה כדי שאוכל ליטול חלק באזכרה, מעטים מכירים את הסיפור אבל כעת, כמעט שנה מאז הפכתי באופן רשמי לאזרח, אין לי עם מי להלחם כדי להגיע זה רק אני מול עצמי.
את האמת, כשאני חושב על זה ואומר שעברו שנתיים וחצי ושזה המון זמן לפעמים אני מרגיש שהזמן ממש עבר במהרה אבל מצד שני לא כל-כך, כמעט ולא. זה לא שהזמן זוחל לו אבל בכל זאת אני חושב שאם אפשפש טוב טוב בזכרוני אני יכול לזכור כמעט כל יום מהשנתיים וחצי האחרונות, לפחות את סופי השבוע בהם אתה באמת חסר.
במידה רבה, אתה עדיין כאן. כשמכרים שואלים אותי מה עושים החברים שלך אז אני מספר על זה ועל ההוא וכשאני מגיע אליך (לפעמים אתה גם ראשון בתור) אני מספר שיש לי חבר שנהרג, לא שהיה לי חבר שנהרג, יש לי חבר שנהרג, אתה עדיין כאן.
אז נכון, בשנה הראשונה כל איזכור היה מעלה דמעות אבל בכנות אני אומר לך שבשנה וחצי האחרונות משהו מסויים כבה אצלי, אני לא מצליח להרגיש כלום, גם כאשר אני עומד מול האבן, לא געגעוע, לא כאב גם לא חסך מסויים, רק תחושה גדולה של כלום, של ריקנות.
גם אשנה אפקוד את בית העלמין, אזיל דמעה ואזכר בך בארגה. אחר כך נמשיך במסורת ונאכל חומוס, נעשן נרגילה ביפו ונזכיר אותך. האמת היא שזו לא חוכמה גדולה, כמעט בכל מפגש שמך עולה. מה היית עושה לו היית איתנו? היכן אתה היום? האם באמת יש חיים אחרי המוות? והאם אתה רואה את כל מה שקורה כאן וצוחק בצחוק גדול.
אומרים שהזמן עושה את שלו אבל יש דברים שקשה לשכוח. לא אשכח את המפגש האחרון, את הפעם האחרונה בה היית בביתי, את הרגע הנורא בו שמעתי את ההודעה, את הלוויה, את צחוקך המתגלגל ואת עשרות הרגעים הטובים שהיו ביחד.
יום אחד, אני מבטיח שניפגש, אני רק מקווה שתחכה לי שם ולא תחליף את גן העדן במקום חדש, מי יודע אולי באמת יש חיים אחרי המקום בו אנו לא בטוחים אם יש חיים. בהלכה היהודית מדברים על כך שהמת יודע הכל ובא בחלום כדי לבדוק את מצב העניינים. אז אחי היקר, אם באמת אתה יודע מה קורה כאן, תעשה שיהיה לכולנו רק טוב, בנתיים האמת היא, שאתה עושה עבודה לא רעה, בטוח התחברת שם עם האנשים הנכונים, רק תמשיך ככה, לא סתם כשדברים מסתדרים לנו כאן למטה אנחנו אומרים שיש לנו דיבור עם מי שמקבל את ההחלטות למעלה, keep the hard work body.
שוב קורא טל בשקט דברים ישנים שאני כבר מכיר ודברים חדשים לי.. על כמה אהבנו אותך וכמה החלל עדיין כבד.. כמה אילו רק ואימים החלל הזה יצר.. מעלה זכרונות חלקם כבר נוסטלגיה שיחות מסע תוך כדי הליכה ושל סתם לדרבן את המחלקה ברבאק ואיתך שתפסיק להיות כזה פעור וליצן כי הסמל אוהב אותך או אוהב לקדר אותך אבל לך זה לא הזיז חזרת לי לאוהל עם חיוך גם אחרי הקדרים בסוף התברר שהוא אכן אהב אותך. אני קורא פה ודומע טל מחריש כי עולים פה זכרונות פחות נעימים על עזיבתך הפתאומית... גדוד שלם מסביבך בוכה חלקם באמת יודעים על מה מחלקה 2 מיקוש פזיר אתה זה שהכתיר אותה כך אני זוכרים המחלקה לא הייתה אותו דבר לאחר מכן.. נוב 03 בבית מן המחלקה הזאת טל כבר כולם אזרחים קצין אחד "הדג השפיץ" ביננו מה זה שנה ביציאה כבר חטפנו יותר גרוע מזה.. אתה יודע איזה קשה זה היה לדבר עם אבא שלך בתקופה הזאת.. הוא שמח בשביל כל אחד ואחד מאיתנו ממש כמו מישפחה אמיתית אבל בשבילך הוא כאב.... טל אכן עדיין בליבנו לעד ולא לחינם משקע נוכחותך גם אם קצרה מורגש ויורגש בכל דרך שבה נלך.! אוהב אותך אחי ששון
דברים שנאמרו בחנוכת חדר הנצחה ומורשת , גדוד דוכיפת - בית אל./ דן מנור (אבא)לקריאה
דברים שנאמרו בחנוכת חדר הנצחה ומורשת , גדוד דוכיפת - בית אל./ דן מנור
30.10.06
עוד בטרם התקבלה ההודעה "איננו", המילה "דוכיפת" הפכה לחלק אינטגראלי מחיינו.
אך בניגוד לאחרים, וטוב שכך, במחשבותינו היא : עבר, הווה ועתיד., עבורנו היא הסמל שענד בנינו על כתפו ברגע מותו, בְּלִבנוהיא הבית, החמימות, המקום והרצון להגשמה – אך לא עוד.
גדוד דוכיפת, גדוד חי"ר המתמחה בלחימה בשטח בנוי בגזרת רמאללה וסביבתה. והנערים הצעירים נושאים באחריות לביטחונם של הישובים העבריים הסמוכים: בית אל, עופרה, פסגות ועוד. ומן הראוי להזכיר שחיילי דוכיפת נטלו חלק בלכידתו של מרואן ברגותי ומבוקשים נוספים.
שירותם הצבאי של חיילי "דוכיפת" כעבודה סיזיפית הכוללת שמירות, בדיקות במחסומים, עמדות שמירה, שהייה בשטחA והסתובבויות בין הבתים, ואנו ההורים שולחים תפילה שהכדור לא יפגע ביקר לנו, אך הפעם הזאת – תפילתנו התמסמסה ולא הגיעה ליעדה.
כנדידת ציפור הדוכיפת המתבצעת בעיקר בלילה, יצאו נערנו לשמירות, למחסומים ולפעילויות לילה ויום. כמוה – כמו הציפור לבדם או בקבוצות קטנות, ולא אמרו דיינו.
כאב שכול וכסגן אלוף במילואים (עדיין) גאה אני בגדוד זה ששני בניי שירתו בו. בכורי עשה את 3 שנות שירותו בצה"ל בגדוד דוכיפת, ובן הזקונים לי טל הלך בעקבותיו גאה ומאושר, אך נדם באמצע חייו.
נתנה לי הזכות להכיר מקרוב מפקדים מ"דוכיפת" ואני לוחץ ידכם בהערכה, בהוקרה ובאהבה. אין לי ספק שעם התגבשותה של חטיבת כפיר (חטיבת 900) בפיקודו של אל"מ דוד מנחם היא תהיה כאם לגדודי ה- 90, המהווים חוד החנית בבט"ש של החטיבה. והם, הם לדעתי יכולים לתת את התשובה לביטחון ישראל בשטחי יהודה ושומרון.
ובאשר למקום זה, אתר הנצחה שהקמתם במיוחד עבורי ילדינו – חללי "דוכיפת" – רואה אני בכך שותפות בגורל ילדנו ובגורל המשפחות השכולות, כי לא ימוש זכרם מליבנו לעולם. ויהיה המקום אפוף קדושה, ושמם לא ימחק מעל האדמה הזאת לדורות.
טל טלון ילד יקר שלי. אומנם מדברת אני איתך יום יום ואתה תמיד מקשיב לי, אך הפעם רציתי לכתוב לך כמה מילים. באחת משיחותינו האחרונות בטלפון כאשר הרגשתי שאתה עצוב כי השאירו אותכם לראש השנה בבסיס, ניסיתי לעודד אותך, ואמרתי לך שעוד יהיו לנו הרבה חגים ביחד, כמה טעיתי, איך יכולתי לדעת שזאת תהיה שיחתינו האחרונה, ולא יהיו לנו יותר חגים ביחד. לא ידעתי אז שמילה קטנה כמו "לא עוד" יכולה לגרום לכל כך הרבה כאב. לא עוד דמותך התמירה, לא עוד עיניך הגדולות והסקרניות אשר רואות הכל, לא עוד צחוקך המתגלגל, לא עוד שובבותך, לא עוד חיבוקיך החמים, ולא עוד תאמר :אמא, אני אוהב אותך. לא עוד... לאחר מותך, נפלנו לבור כה עמוק וחשוך שלא האמנתי שנוכל לצאת ממנו. לאט לאט בכוחות משותפים , ובעזרתם של המשפחה, והחברים האוהבים, אומנם הצלחנו לטפס למעלה, אך אתה כה חסר שם, למעלה, איתנו. אני עדיין מחפשת אותך בראותי חייל במדיו, כי כך ראיתיך בפעם האחרונה. עדיין מחכה בימי שישי שתגיע מהבסיס, תזרוק את שק הכביסה ליד המכונה, ותשאל: מה בישלת לשבת אמא ? לפעמים זה נראה כמו חלום רע שרק צריך להתעורר ממנו, ואז הכל יסתדר, אך שום דבר לא קורה ואז אני מבינה שאמשיך לחכות לך כל חיי. טל, יודעת אני שלו הייתי יכולה לשמוע אותך, היית אומר, די אמא , תפסיקי להיות עצובה , אל תדאגי לי, אני בסדר וטוב לי. תמשיכו בחייכם, תשמחו, תבלו, תצחקו, תטיילו. ואכן אנו עושים זאת, הצלחנו לחזור לסגנון חיינו מלפני לכתך, חוגגים את החגים, מבלים, צוחקים, נוסעים. למדנו לעשות זאת עם הכאב יחד. בדמיוני אתה איתי בכל מקום, אם זה בחו"ל או אם זה בערבי חג, או שבת, וביום יום. מדמיינת אני מה היית אומר או עושה ברגעים אלה או אחרים. כך אתה חי בתוכי ודרכי. תשמור על עצמך ועלינו מאי שם, ילדי היקר. מחבקת ומנשקת אותך. אמא , שמאוד מתגעגעת, ואוהבת אותך.
לקריאה
סגור
